בס"ד

הילד שהשפיע על נורדאו / הרב משה גנץ

 נאומו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני הראשון חדור היה באהבת ארץ ישראל תנ"כית. הנאום לא התאים לרקע החילוני ממנו בא.

ילד קטן שחונך לאהבת ארץ ישראל שורשית, הוא שהשפיע על נאומו הציוני, ועיצב את סגנונו. סיפור עמוק ומרגש.

 קראתי בספר בשם "הסיף והספר", ששאלו את ר' צדוק הכהן מלובלין, מדוע הוא מתנגד לבאור לתורה שכתב משה מנדלסון. תשובתו היתה: "מי שכותב פרוש לתורה, ואינו מביא בו את דברי רש"י לפסוק 'ואני בבואי מפדן' – הוא אפיקורס"!

 וכך מפרש רש"י את הפסוק "ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל, בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מח, ז). כך אומר יעקב ליוסף, בבקשו ממנו לקוברו אחר מותו בארץ כנען, -

 "ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון. עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה. ואקברה שם, ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. וידעתי שיש בלבך עלי! אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה. כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה, ובוכה ומבקשת עליהם רחמים. שנאמר – "קול ברמה נשמע" וגו', והקב"ה משיבה – "יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם"!

 הדברים שהזכרתי בשם ר' צדוק בודאי אין כוונתם כפשוטם. מפרשים רבים יראים ושלמים יש, שלא הביאו את דברי רש"י אלה. נראה לי, שכך היתה כוונתו של ר' צדוק: פרוש לתורה צריך להיות פרוש מחנך. פרוש שפותח את לבו של הלומד לקרבת ה' ולעולם הרוחני של עם ישראל. כל פרוש לתורה שהוא "ניטראלי", ואינו מכוון למטרות החנוכיות האלה –  הוא פסול, גם אם אין בו שום דבר רע.

 כדוגמה לכוון החנוכי של המפרשים הוא בחר להציג את דברי רש"י לפסוק "ואני בבואי מפדן"!

 לפני שנים שמעתי שעור מאהרן נחלון ז"ל משדה אליהו, בו סיפר, שבחדרים ובתלמודי תורה היתה מנגינה מיוחדת, שבה נהגו לשיר את דברי רש"י לפסוק "ואני בבואי מפדן". דברי רש"י המרגשים האלה פותחים את הלב לרחמים גדולים על עם ישראל בגלותו, ויש בהם תקוה גדולה לגאולה. המנגינה המיוחדת שהצמידו המלמדים לדברי רש"י אלה, נועדה להפנים בלב הילדים הצעירים את אהבת ארץ ישראל ואת התקוה לגאולה.

 המנגינה הזאת מוזכרת בגעגועים גם בבלדה 'אשירה לרש"י' של שמשון מלצר, בלדה שכולה געגועים לדברי רש"י שנלמדו בחדר בילדותו של המשורר:

 - - - והוא מצטדק לפניו ומסביר: ואני בבואי מפדן . . .

שרנו כלנו בחום ברננה, בנגון היוצא מן הלב:

ואני – ואני יעקב, בבואי – כשבאתי, מפדן – היא פדן-ארם, מתה – נפטרה, עלי – בגללי, רחל – רחל אמך. . .

ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען,

ולא כך עשיתי לאמך . . . ויודע אני שיש בלבך עלי,

דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם . . . כשיגלה נבוזראדן . . ."

שרנו כלנו בחום, ברננה, בנגון היוצא מן הלב –

מלבו של יוסף, שאמו נקברה בשדה בצדי הדרכים,

מלבו של יעקב, שהאהובה והנעימה גם במותה ממנו נפרדה.

מלבה של רחל, היוצאת על קברה ובוכה ומבקשת רחמים,

מלבם של ישראל, שהגלום שבאים כבולים בשלשלאות של ברזל,

ומלבו, כביכול, העונה לרחל: יש שכר לפעולתך . . .

 לאחרונה קראתי צטוט מספרו של פרופ' אברהם שמואל יהודה, שמספר על ההשפעה של דברי רש"י אלה על אדם רחוק מיהדות – מקס נורדאו:

 בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבזל, נאם נורדאו בגרמניה נאום ארוך, בו שלב כמוטו את שלוש המלים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל, איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החנוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו: את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים. ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אשה מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חוור פנים, חולה מזה שלשה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת-- הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב"חדר". זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש -- שאני הבנתי מהגרמנית שלי -- אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר.

יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים". יש מערת המכפלה. אברהם יצחק שרה רבקה שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם". מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל? אומר רש"י – וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10 – ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר -- אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. רבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בני, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. וא-להים יענה לה – "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם".

אני, מספר ד"ר מקס נורדאו, לא ידעתי את נפשי. הסבותי את פני לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסבותי את פני אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.

בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל". מיד נעניתי.

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיני דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: "ושבו בנים לגבולם"!