ערבה דומה לשפתיים שאחראיות על כח הדבור אז מדוע נהגו הנביאים בעלי ניב השפתיים דוקא להכות עם הערבה בקרקע? לא עדיף לדבר?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליד' תשרי ערב סוכות תשע"ח
א. סוכה מד: - אמר רבי אמי, ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. כיון דאמר מר אינה ניטלת אלא בפני עצמה, פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב. מהו דתימא, הני מילי היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה, אבל אגבהיה והדר אגבהיה אימא לא, קא משמע לן.. אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. רש"י - אינה ניטלת אלא בפני עצמה - אין דבר אחר נאגד עמה, דמוכח שהיא מצוה. אבל היכא דאגבהיה - לשם נטילת לולב, והדר אגבהיה לשם ערבה - אימא ליפוק בה, דאיכא הוכחה טובא. חביט חביט - לשון ניענוע. מנהג נביאים היא בגבולין, ולא יסוד נביאים, הלכך אינה צריכה ברכה.
ב. מנורת המאור הלכות סוכה - שביעי של ערבה.. ומבקשים רחמים מהב"ה.. אין בנו לא מעשים טובים ולא תורה, ואתה למען שמך רחם עלינו ועשה למענך.. ואין מברכין על הערבה ביום השביעי, כלומר עמי הארץ אנו ואין אנו יודעין לברך.
ג. דברים רבה עקב ג' - א"ר תנחומא שהיה משה מחבט עצמו לפניהן ואומר להם אתם עוברים אני איני עובר ופתח להם פתח שמא יבקשו עליו רחמים ולא היו מבינים.. שפת אמת סוכות תרמט' – ..סדר הדורות הוא ג"כ כפי המינים. ודורות השפלים הוא בחי' ערבה.. פנה אל תפילת הערער כו' תכתב זאת לדור אחרון. שאין בנו צדיקים רק כערבה שאין לה טעם וריח. א"כ מה נשאר רק לידע שאנחנו כערער וריק מכל דבר.. ולכן איתא חביט חביט כי ערבה שבלולב הוא בנטילה שמתנשא ומתעלה גם ערבה ע"י איגוד עם שאר המינים. ועתה הוא בחבטה שהוא רק בחי' הכנעה ותפלה.
ד. שפת אמת תרנד' - ..משה רבינו הוא כח הפה בתורה. ואהרן כתיב בי' וידום.. והוא כח השתיקה.. ובאמת ב' אלו תלוין זה בזה.. כפי שמירת הפה כך יכולין לפתוח הפה בתורה.. ואולי זה החילוק בין ערבה שבלולב שהוא בחי' הדיבור בתורה ומתחבר בד' מינים שהם עמודים גדולים וערבה בפ"ע היא כח השתיקה.. חביט ולא בירך כי היא בחי' השתיקה.
ה. תפלה לחבטת ערבה – על ידי חבטת ה' בדי ערבה ה' פעמים בקרקע נגד חמש אותיות מנצפ"ך גבורות ד' אלוקים..
ו. במדבר כ' - וידבר ד' אל משה.. ודברתם אל הסלע.. וירם משה את ידו ויך את הסלע.. ויאמר ד'.. יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ.. דברים לא' ז' – כי אתה תבוא את העם הזה.. רש"י - משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל.. תביא על כרחם הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. ישעיהו יא' ד' - ..והכה ארץ בשבט פיו..
ז. אוה"ק ד' השלום ט' – כל הכעסנות שבעולם, הבאה מצד הדרכה במוסר באמונה בדעות ובמעשים.. אע"פ שהרבה חלקים מהם, הם מלאים קדושה גדולה.. אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם.. שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע.. תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר, והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם.. והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבינו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה ע"י ת"ח בדורות אחרונים אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים.. וכל אותו העומק והדיוק.. יבוא באחרית הימים, ביתר שאת, על ידי התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה, מלאה עדינות של שלום ושלות השקט..
ח. שיחות הרצי"ה במדבר 262 – מכי"ק – סוד חטא הכאת הסלע - הנטיה אשר נולדה במוח היותר גדול, בנשמה היותר מאירה ושוקקה להשלים את הכל, להוציא את ההשלמה אל הפועל בכח של התגברות, שבזה מתערבת קצת העצמיות הפרטית, שאי אפשר להיות כל נוצר נקי ממנה לגמרי. הנטיה הקטנה הזאת בנשמת הנשמה הרוחנית של כל הרוחניות האנושית כולה, מוכרחת היא לשלוח פארות בכל צדדיה. ובמקום דיבור נולדת הכאה, לשם התעלות הרוחניות וטובת הכלל. והמכים הולכים ופוחתים [בערכם]. בכל ירידה, הפרטיות מתגברת והכלליות מתחלשת, עד שבאה היא לידי הירידה היותר איומה, שאין בה כ"א רעת לב, חפץ התגברות לבד, הכאה אילמת זועמת בלא שום תכונת דיבור. כיון שנתערב קורטוב כזה ברוחניות הכללית, היה מוכרח שתפסק פעולת ההשפעה. סידור מדיני מוכרח להיות מונח באופי כללי שאין הפרטיות מתגברת בו כלל. וכיון שאופי נשגב כאופיו של משה, לא יתכן שימצא במציאות.. הוכרח המעמד כולו להיות יורד, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, האופי הכביר מוכרח הוא להגנז, ההנהגה המדינית לא תתנהג עוד מהשפעתו הבלתי ממוצעת, וממילא היא נופלת כולה. בפני לבנה אין נמצאת אותה הכביריות שבפני חמה, אין בה אותו הזוהר והעצמה, והוא נותן מקום גם לכוכבים הרבים ולאור הנרות, שכל אחד מאיר בפינתו.
ט. אורות הקודש א' הגיון הקודש צז' - גדולת הדעת היא המדה שהדעת איננו כח מצייר בחוגו הפנימי לבד, כי אם הוא יוצר ובורא כל ציוריו בכל החוגים ובכל ההתפשטיות. וכשנתמעטה הקומה, נתמעט הדעת וירד ממעלתו למדת קטנות הדעת, שאיננו יכול לברא שום דבר, כי אם לצייר מכח הרישום שנשאר בו מימי קדם, מתור גדולתו, וציורו הוא גם כן מעין בריאה, אבל איננו מתפשט חוץ מחוגו הפנימי. וכשרוצה לפעול בכח ציוריו על החוגים החיצוניים צריך הוא לרדת ממעלתו עוד ולהתלבש בכח כפים עד שהוא מגשם על ידי זה את ציוריו בחוגים חוציים. כפי מדת הכח האפשרי להתפשט, על ידי פעולת כפים, על ידי מה שהם שואבים את כחם הנשמתי מאור הדעת, עד שמתגלמת למשל צורת הבית מנשמתו של הבונה בחומר הבנין. וכל הסבוב הגדול של מהלך העולמים הולך הוא להשיב אל הדעת את עטרת גדולתו, שיהיה יוצר ובורא, מחולל ומוליד בכחו העצמי, שזוהי גדולתם העתידה של הצדיקים, שיהיו מחיי מתים ובוראי עולמים. והכל מכח אור הדעת בגדולתו, שיאיר בהם ממקור הדעה העליונה. דעת עליון, הנאדר בקודש.