יחד עם אור הגאולה ההולך וזורח במדינת ישראל יש גם מרירות של מחלוקות קשות אשר צריך לדעת להמתיקן למען אחדות ישראל ומדינתו
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לז' ניסן תשפ"ג
א. פסחים קטו. – דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל.. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן - מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.
ב. אבות א' יב' - הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
ג. מאמרי הראי"ה עמ' 162 - זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד, לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו (הגדה). חג חירותנו. חג המצות. אור הגאולה הולך ושופע עלינו, בכל הזמנים, ובכל הדורות. גם בדורות היותר אפלים.. וקל וחומר שאנו שואבים ממנו בכל מלא נשמותינו עידוד ותקוה לאור הגאולה ההולכת ומתחדשת עלינו, בחסדי גואל ישראל המאיר לנו באורו בקוי גאולה בימינו.. ואם בתוך האורות הנעימים אשר לצמיחת קוי הישועה, גם בהם עצמם רבו מרירות המחשכים, אם רבו סבלותינו מבית ומחוץ. אם מאלה אשר ההשגחה העליונה הטילה עליהם את הסבל של עזרת ישראל לצעוד לקראת גאולתו תחייתו ובנין ארצו מבחוץ, הם כל כך מעבירים עלינו את הדרך.. ואם גם בפנים המחנה בגבול ישראל, שמה ושערוריה מסביב, פיזור כחות ופילוג מחשבות, משטמת אחים ריב לשונות וקריאה למהלומות, תחת אשר עלינו להיות מעוטרים ברגשי אהבה ואחוה שלום וריעות. אל נא יפול לבנו. יודעים אנו כי אוצר חיים של גאולת אמת ונצחון קודש, שם מאז מעולם שומר ישראל וגואלו בקרבנו, וסוף כל סוף יפתח הדלתות אשר לחדרי הלבבות האטומות, ודרכי נועם ושלום שהם יסודות הגאולה יקחו את מקומם תחת ארחות הריב והשנאה אשר אנחנו נתקלים בהם בעת המרה הזאת. אמנם צריכים אנו להתבונן על הסבה מאיזה צד באו עלינו הכשלונות הללו, המערבים את הטעם של מרירות הגלות בתוך ההופעות הנעימות של רשמי הגאולה. והסבה היא כל כך גלויה. הכשלון החיצוני הרי הוא בא מפני שאנחנו הנמכנו את הדרגה הגאולתית, כי במקום שהננו חייבים להכריז נגד כל העולם התרבותי כולו כי אנו נוחלי המורשה היותר קדושה, העם אשר יוצר רוח האדם בקרבו נתן בו נשמה יתירה באור תורת חיים העומדת להיות לנס עמים ולגאולת התבל כולה.. ואנחנו.. מוכרחים אנו להודות שנכשלנו בזה, ואותותינו אותות הנצח נזנחו ונשכחו מן הלב ומן החיים, ועל זה נפשינו מלאה מרורות.. בזמן הזנחת כל יסוד החיים, כל דבר ה' אשר באור תורה ונר מצוה, העושה אותנו לעם, הרי המפלגתיות עושה בנו שמות עד כדי שנאת אחים תהומית.. אמנם בטוחים אנו ביד ד' גואל ישראל הנטויה עלינו לטובה כי סוף כל סוף אור הקודש שהוא אור השלום יופיע עלינו. ומדתו של הלל, האוהב שלום והרודף שלום, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה למשמרת הקודש של עם ד' הגוי כולו תשוב אלינו. שלום נדבר אל כל פזורינו ומפלגותינו ואור הגאולה הבא יחד עם זכרון הפסח והמצה, סימני החירות, ימתיק לנו את רשמי המרירות של הגלות ומכאוביה הרוחניים והחמריים שהמרור מסמנם, ונזכה לגאולה שלמה אשר תפרוש עלינו סוכת שלום ואור אמת במהרה בימינו.
ד. מאמרי הראי"ה 148 - יש הפרש גדול, בין תפיסת החיים, שהיא באה על ידי כח הדמיון של האדם היחידי, או החברה הצבורית בכלל, לתפיסת החיים הבאה, ע"י בהירות השכל, בשעה שהוא ניצול מפגעי הדמיון. השכל.. שכשהוא עומד בבירורו, הרי הוא דן, על כל הדברים, כמו שהם.. מה שאין כן החפץ הדמיוני, הדמיון אין לו שום נטיה כלל להגיע להשגתם של הדברים בברורם.. וזה גורם שאי אפשר כלל שיתלכדו הדעות ויתאחדו באגד אחד, כל זמן שבני אדם הנם מסורים להחיים הדמיוניים שלהם.
ה. ילקו"ש תהלים תתעט' - ירושלים הבנויה: כעיר שחברה לה יחדו. א"ר יהושע בן לוי עיר שהיא עושה כל ישראל חברים.
ו. אורות התחיה כ' - אותה הראויה להדחות, היא הטוענת: "גזורו".. והאם הרחמניה, אם האמת, אומרת: "תנו לה את הילוד החי, והמת לא תמיתהו", ורוח הקדש צווחת: "תנו לה את הילוד החי, היא אמו!".
ז. ראש מילין - "מרכא" - עדינות ההרגשה, המתוארת ג"כ בציור רך הלב, המובנת לא במובן הרכרוכית החולנית, כ"א בתור עמק הרגש, החודר עמוק.. ומוליך את כל המוחש, כל המצוייר, כל הענוג, היפה והנשגב, עמוק עמוק בחדרי הנשמה.. "טפחא" - למזג את החוש העדין של הרך בא ההולם המוסיקלי, הטיפוח הזמרתי, האומר כולו עז ותעצומה, והעצמה, עצמה מלכותית היא.. ושניהם יחד, המרכא הרכה והטפחא העצומה, המלאה עז גבורה.. עושים הם יחד את החטיבה הנשמתית.. "מרכא כפולה" - אחרי ההגות המרוממה של האומץ המפריא, בא החן המשכלל את מפעלי העז, המגביל וממתק את גבורותיו, המרכך את קשיו במורך, בתכונה רכה, ברכיכות כפולה, בריכוך העז גם במקום שהוא הולך למשרים.. כי הרוך בעצמו הוא הצביון המפואר, ותוכן האהבה העדינה מיפה הוא את המלוא של גבורת החיים ועצמתם, אמנם עוד יותר נכבד מזה הוא יסוד סגולת הרוך במקום שהולך זרם התפשטות החיים לצד השלילה, לעומת הסתירה, ההתכערות, הדלדול והעקירה של כל נטוע.. ועדני הרוך הכפול מתבלים יפה את הצד המרירי שיוכל עז החיים והפריתו בתגבורת עזוזו להוציא אל הפועל בהיותו מתנשא בשטף גבורת רעמיו..
ח. אורות התחיה כד' – מתנשאים אנו מעל כל מחשבות השטנה של ההבנה השטחית.. שמעוררים על ידם כעס ושנאת אחים.. דוקא מתוך האהבה הנאמנה.. הננו באים להכריז על התשובה אל התורה והמצוה, אל הקדש והאמונה, אל מורשת אבות ומסרת קדומים, אל אור ד' א-להי ישראל, המופיע על עמו ועל ארצו לעדי עד בגאון עזו.
ט. קובץ ג' עג' - מצד התפשטותו של הבלתי גבולי ביחוסו לערכו, הרי הוא חסד, וביחוסו לניגוד הדבר המגביל, הרי הוא גבורה. וההצטמצמות, מצד התוכן המצומצם והראוי לצמצומו, הרי הוא חסד, ומצד יחוסו להתוכן שאין לו גבול, הרי הוא גבורה, וגבורתו כפולה, עצם הצמצום לעצמו הוא ג"כ גבורה, וענין הנצחון שלו על הכח המנגדו, היא גבורה כפולה.