איך בלעם החכם שאלוקים מדבר איתו נפל למגלומניה מטורפת עד שראה עצמו חכם יותר מאלוקים? בקורת האמונה הטהורה
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לז' תמוז תשע"ט
א. במדבר כב' – ויבא א-להים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך.. ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם כי מאן ד' לתתי להלך עמכם.. ויבא א-להים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה.. ויאמר בלעם אל מלאך ד' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. רש"י – מי האנשים האלה עמך - להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין. להלך עמכם - אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות.. ואך - על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואעפ"כ וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה. כי לא ידעתי - גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי. אם רע בעיניך אשובה לי - להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם קח נא את בנך וגו', וע"י מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב. במדבר כד' - נאם שמע אמרי א-ל וידע דעת עליון.. ברכות ז. - השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע, אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה.
ב. שמות כ' - ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים. רש"י - לפנים משלש מחיצות, חשך ענן וערפל שנאמר (דברים ד') וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל, ערפל הוא עב הענן, שנאמר לו (שמות יט') הנה אנכי בא אליך בעב הענן. בעל הטורים - אל הערפל. בגימטריא אל שכינה (מכילתא).
ג. מלכים א' ח' - ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ד'.. אז אמר שלמה ד' אמר לשכן בערפל. יונתן - בכן אמר שלמה ד' אתרעי לאשראה שכנתיה בירושלם. רש"י - כשראה הענן אמר עתה רואה אני שהשכינה שורה בבית שבניתי שהרי כך הבטיח לבוא ולשכון בו מתוך ענן וערפל.. כי בענן אראה על הכפורת (ויקרא טז') כך שנויה בספרי.
ד. ישעיהו ס' - קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח. כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ד' וכבודו עליך יראה. מלבי"ם - החשך הוא העדר האור והערפל הם אדים וקטורים הממלאים את האויר גם בעת שהשמש זורח.
ה. רבינו בחיי שמות כ' - ומלת "ערפל" הנזכר בכתובים תמיד פירשו המפרשים שהוא חשך כענין: (תהלים צז') "ענן וערפל סביביו", והענין כי הכבוד מסתתר ומתעלם אפילו מן המלאכים המשרתים, וזהו שכתוב: (שם יח') "ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו". והנכון לפרש כי "ערפל" הוא אור צח בהיר ובאור המלה ערפל ערוי אפל, כלומר שהאופל מעורה ונעדר משם, והוא שם נאמר על עוצם האור הגדול, כי כשם שהחשך מסתיר הדבר בתוכו שאיננו נראה כן עוצם האור התקיף החזק של פני הכבוד מסתיר ומונע המסתכל להסתכל בו. והעד במלת ערפל שהוא אור הוא מה שהזכיר כאן, "אשר שם הא-להים", ממה שכתוב: (דניאל ב') "ונהורא עמיה שרא", וזהו שאנו אומרים בתפלה ונגלית עליהם בערפלי טוהר. והנה משה לא נכנס בתוך הערפל אבל נתקרב אליו כאדם המתקרב אל שער המלך, ולא נכנס לפנים מן השער, וזהו לשון "ומשה נגש" וגו' ותרגם אונקלוס "לצית אמיטתא" כלומר: לעצם גבול ההגעה שהיה משה מגיע עד שם..
ו. אגרות הראי"ה תרפז' – תקפו עלי רגשי תשוקה להדפיס איזה מרשימותי כסדר כמו שהם והחילותי להדפיס אצל איתין בשם ערפלי טהר. אגרות הראי"ה תרצג' – התענגתי במכתבך הגלוי, ברעיונתיך ע"ד השם ערפלי זוהר, אע"פ שבאמת "טוהר" כתבתי כדאמרי רבנן בשופרות. חולין ס: - אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? רש"י - שרגא בטיהרא - נר בצהרים אינו מאיר. מגד ירחים - כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים. ישראל ותחיתו ד' - החיים הקדושים, השופעים בפנימי פנימיות ההבהקה של אור אלהי אמת והולכים בדרך ישרה על כנסת ישראל ופתוח נשמתה, אחוזים בלשד החיים של קדושת אמונתה הטהורה בטהר עליון, שרק העולם העתיד להתחדש ברום טהרת קדשו יוכל לספגו ולהאיר את עלילות החיים על ידו.
ז. אוה"ק ד' הענוה האצילית ב' - הגאוה היא פוגמת את כל תוכן הקודש. האדם יש לו איזה ציור השערי בגודל הא-להי שאע"פ שיודע הוא נאמנה שכל השרעפים נלאים וכל הרעיונים כלא נחשבים, מכל מקום הכרח הוא שאיזה ציור יתקשר ברוחו מהגודל וההערצה הא-להית, ועל אותו הציור חלה אח"כ הודאתו הפנימית של מניעת ההשגה והציור. אבל השראת השכינה שבמקדשו הפרטי הרי היא בערפל ההשגתי, וכאשר הוא מתגאה ומיחס רוממות ושלמות לעצמו, עולה ציורו ההשערי בגדולת עצמו למעלה מהציור הא-להי ונשאר עומד בגאוה נוראה, שאין לו ערך. ושכינה מיללת עליו וממילא סר האור, החופף, שעל גבי שכינתו, ונשאר ממש תוהו ובוהו ונעשה עבודה זרה גמורה, עד שמצוה לגדעו כאשרה. וכל התוכן המחשבי הזה ישים האדם אל לבו, וידבק בענוה, שהיא האמת הגמורה, שאי אפשר לו לאדם כלל להתגאות, ולא לשום נברא, ונאצל, אפשר להתגאות, במרום האמת, רק לגאה על כל גאים הגאוה יאתה, וגאותו גדלה עולם מהכיל. והיא היא הענוה המוחלטת. ואם הברקה זו של קדושת הגאוה העליונה אינה מסודרת עדיין יפה בעולם, והמחשבה האנושית אינה ראויה להקיפה, הנה העתיד הגדול יפתח על זה שערים. ד' מלך גאות לבש ומסיים עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים. ואורך ימים ישבע יודע שם ד', שהענוה היא כתרו האמתי.
ח. אוה"ק ב' התעלות העולם לח' - כל אידיאל מוגבל בדעתו של אדם אינו כי אם כוכב אחד במערכת הצבא העולמי הגדול.. שאין ספק בלב הוגה הדעת המפותחת, שאידיאל האידיאלים, שהוא כמוס ומוסתר, יותר נשגב הוא מחלקיו, ובכל סתר חשכו מאיר הוא בקוי אורו, המתנוצצים מתוך הערפל, את אור החיים הרבה יותר מהגלוי של האור המועט, שמתראה בהאידיאל החלקי, שבני אדם יכולים לשאת את דגלו, בהכרזות וקולי קולות.