ההבחנה בין תפיסת "הקומבינות" המצרית לעומת התפיסה האמונית הארץ ישראלית, היא המפתח לקידום הגאולה גם בדורנו
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכ' אב תשפ"ב
א. דברים יא' – כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים. רש"י - והשקית ברגלך - ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת. כגן הירק - שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף.
ב. תהלים קכז' - שיר המעלות לשלמה.. שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא. רש"י - שוא לכם - בעלי האומניות המשכימים ומאחרים למלאכתם ומתפרנסים בעצבון וביגיעה בלחם העצבים של טורח. כן יתן – הקב"ה פרנסה למי שמנדד שנת מעיניו בשביל לעסוק בתורה. לידידו שנא - למנדד מעיניו שינה. רד"ק - אמר זה על אבשלום שהקדים למרוד באביו ולקחת המלוכה, וכתיב: והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער וגו', ואומר: ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל.. מאחרי שבת, אמר כנגד אדוניהו, שאיחר לעשות המרד ולשבת בכסא המלוכה, עד שזקן דוד ושכב על המיטה. ושניהם אוכלי לחם העצבים, כי עמלו לקנות המלוכה ולא עלתה בידם. עצבים, מן בעצבון תאכלנה.. ואמר: כן יתן לידידו שנא, שלמה הוא ידידו, ידיד הא-ל יתברך, כמו שכתוב: ויקרא שמו ידידיה בעבור ה'. ופירושו כן, כמו שהיו הם חושבים לקחת המלוכה בעמלם, כן נתן הא-ל יתברך המלוכה בלא עמל לשלמה. וזהו: שנא, במנוחה בלא עמל כאדם הישן, או בעודנו ישן, ולא היה יודע בדבר המלוכה, כבר הא-ל היה מתקן לו המלוכה.
ג. פרדס רימונים שער כג' – סיעתא דשמיא. פי' בתיקונים כי כל לשון סיוע הוא המלכות מצד התפארת המקבל מן הגדולה.
ד. ראש השנה יד. - רבי עקיבא אומר, באספך מגרנך ומיקבך, מה גורן ויקב מיוחדין - שגדילין על רוב מים, ומתעשרין לשנה שעברה, אף כל שגדילין על רוב מים - מתעשרין לשנה שעברה, יצאו ירקות שגדילין על כל מים ומתעשרין לשנה הבאה. רש"י - רוב מים - הם מי גשמים, שרוב זרעים גדילים על ידם. על כל מים - אף על שאובין, שדולין ומשקין אותן תמיד, כענין שנאמר, והשקית ברגלך כגן הירק - סתם גן הירק דרכו בהשקאה.
ה. ישעיהו לב' - והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם. וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות.. אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור. ע"ז ה: - א"ר יוחנן משום רבי בנאה, מאי דכתיב: אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור? אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים - יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: אשריכם זורעי על כל מים, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים.
ו. קידושין ל: - ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו.. ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר: א-להים לא יעזבנו בידו. תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, אם אבן הוא נימוח; שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, ואומר אבנים שחקו מים.
ז. תהלים קיט' - גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. מציאות קטן קיג' - כתב החובות הלבבות (ג, ב) כי עיקר מה שנזנח ענין השכל בעולם, ואין כונה לתכלית האמתי, הוא מטעם כי עוזרי הגוף רבים והם במקומם, והשכל שהוא ממרום אין לו עוזרים. על כן דרוש סיעתא דשמיא.. ע"כ אמר 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' ואתה תסיעני בחסדיך וטובך כי 'גר אנכי', השכל שהוא העצמיות האמיתי שלי, ע"כ 'אל תסתר ממני מצותיך'.
ח. עולת ראי"ה א' רעח' - לתקן ברכת המינים. עמד שמואל הקטן ותקנה" (ברכות כ"ח). כל הברכות של התפלה, שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפלות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפלה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי-אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבא דוקא ממי שכולו טהור וקדש לד', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים, מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ד' להדוך אותם. אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כל-דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קדש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת הכונה האמתית. על כן עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד בנפול אויבך אל תשמח וגו', והסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים לא תמצא בה כי-אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי. "לשנה האחרת שכחה, והשקיף בה שתים ושלש שעות" (שם). אנו אומרים תפלתנו ע"פ דעת המיסדים הא-להיים, וגם שרגשותיהם גבהו מאד מדרכינו, אנו סומכים על דעתם הרוממה הא-להית. אמנם הוא ע"ה, המיסד והמתקן, דרש שתהיה תפלתו נובעת ממעמקי נפשו הקדושה לכל פרטיה. אבל התפלה של הברכה למינים היא צריכה מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כדי שתבא דוקא מטהרת לב קדוש, הדבק בא-להים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו, כי מעשי ידיו כולם, אלא שעם כ"ז יגביר שכלו על הרגשתו וידמה בזה לאדון כל המעשים, שמנהיג עולמו גם במשפט עם הרחמים. ורק בהיות הא-להי הלזה מוכשר לזה היתה עליו יד ד' לקדשו בקדושה עליונה למען תקן תפלה זו, אבל הציורים הטהורים משתכחים וצריכים לסיעתא דשמיא, ולשנה האחרת השקיף שתים ושלש שעות עד שמצא בנפשו את הכשר הקדושה והטהרה הראויה לברכה זו, שנאמרה לפי מלותיה ברוח שנאה, ושתהיה עם כ"ז מלאה רוח אהבה וחסד, ורק קנאת ד' צ-באות, בחשקו אל תכלית השלמות, בהגלות כבוד ד', בסור כל מניעה וכל סיג, תעשה זאת.