פרשת צו – אש תמיד

להתנקות מהפרגמטיזם הקר וחסר החיים ולהתלהב באש החיים הישראליים בבריאות נשמתית יהודית מליאת אמונה רעננה שמחה וחולמת

תגיות: התלהבות, מקדש, עבודת השם,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - פרשת צו – אש תמיד

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לה' ניסן תשע"ח
א.    ויקרא ו' - והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. בעל הטורים - והאש על המזבח תוקד בו. שהוא כמו סולם למלאכים לעלות כענין שנאמר (שופטים יג כ) ויעל מלאך ה' בלהב המזבח.. אבל מזבח פנימי כנגד שכינה..

ב.     יומא מה. - תנו רבנן, בכל יום היו שתים מערכות והיום שלש. אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטורת, ואחת שמוסיפין בו ביום, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, בכל יום שלש והיום ארבע, אחת של מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטורת, ואחת של קיום האש, ואחת שמוסיפין בו ביום. רבי מאיר אומר, בכל יום ארבע והיום חמש, אחת של מערכה גדולה, ואחת של מערכה שניה של קטורת, ואחת של קיום האש, ואחת לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואחת שמוסיפין בו ביום.. ורבי יוסי, קיום האש מנא ליה? נפקא ליה מוהאש על המזבח תוקד בו. ורבי יהודה? ההוא להצתת אליתא הוא דאתא. דתניא, היה רבי יהודה אומר מניין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח ת"ל והאש על המזבח תוקד בו. אמר רבי יוסי, מניין שעושה מערכה לקיום האש ת"ל והאש על המזבח תוקד בו. ורבי יוסי הצתת אליתא מנא ליה? נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי שמעון.. ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח.. רש"י – של קיום האש - שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר - מוסיפין עליו מזה.

ג.     רמב"ם תמידין ומוספין פ"ב - מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח. ב. בבקר עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש.. ד. שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום, ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר אש תמיד תוקד. ט. מערכה שלישית של קיום האש עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח, ומצית בה את האש, ולא יצית האש למטה ויעלה אותה למזבח אלא במזבח עצמו מציתין שנאמר ואש המזבח תוקד בו, מכאן להצתה שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.

ד.     תורה תמימה - דצ"ע ביומא ל"ג א' אביי הוי מסדר סדר מערכה וכו', מערכה גדולה, מערכה שניה וכו', ולמה השמיט ענין מערכה שלישית שהיו עושין למצות אש תמיד תוקד..

ה.    אוה"ק ג' דרך הקודש יא' - את הצמאון האלוקי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא.

        הצמאון העמוק והלוהט, כשהוא מתחבר אל השכל החוקר והדורש, המצייר והמשכלל, משפיע הוא בו כח חיים רעננים ועליונים, מאזר הוא את כח החכמה באוזר גבורה, והגבורה משתלהבת בלהבות אור מלאי גוונים וצבעים נפלאים כעין החשמל וכמראה הבזק, כמראה אש בית לה, וגבות מלאות עינים, וגובה להם ויראה להם. נחמדו ויפו, פאר קדושים.

        אשרי עין רואה כל אלה, ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.

ו.      אוה"ק ג' דרך הקודש ו' – עיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע שאור החיים האלוקיים העליונים מחיה את כל עניני הרוחניות שלו..

ז.     אוה"ק ג' דרך הקודש ט' - כשהתשוקה העליונה לאור העליון, לזוהר הצחצחות של קודש הקדשים, מתגברת, אז האדם נקרא לשעות אל עושהו, להסתכל כלפי מעלה, ולדבק את כל חפצו, כל רעיונותיו וכל מחשבתו בנועם ד'. כי אם לא יעלה למרום המעמד של הקדושה, שהוא קרוא לה מתוך פנימיות תשוקותיו, ימצא הכל חשוך לפניו, מלא קצפון ועצב. וכל הפנים הזעומות הללו אינם באים כי אם לעורר את יסוד החיים שבנשמתו, למען ירומם וינשא בתועפות עזו הרוחני הגבה למעלה.

        כשהאורה האלוקית מגולה בהנשמה, והצמאון האלוקי תמיד הוא בוער בתוקף, ידע האדם, שזהו היסוד לכל מעלות הקודש, וזהו אור העולם. ואל יפול בדעתו מפני כל פגם מעשי ומדותי, כי ודאי לא יאונה לו כל און, ובדרכו דרך הקודש ילך, ועז גאון ד' יהיה בידו למטה חוסן, ושבט מושלים, לנהל על ידו את העולם, ולרומם ברוממות קודש את הכלל כולו, וישמח ויעז במתת גורלו.

ח.    אוה"ק ג' דרך הקודש י' - ההתלהבות הפנימית מאור הקודש, הצמאון התוכי לאור ד', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם.

        והאיש, אשר סגולת מרומים זו היא אצורה בנשמתו, צריך הוא להכיר את תכונתו, למען ידע איך לנהל את מהלך חייו, ואת כל נטיותיו, ומערכות מחשבותיו, שיחו ושיגו והגיוניו, על פי אותו המעמד הגדול של אור האהבה, אשר ממלא עדניה הקדושים מתמלאת תמיד נשמתו מטל החסד של אור הברכה העליונה, ברכת ד' היא תעשיר.

        שפעת הצימאון האלוקי באה לפעמים כדי להשפיע מרוח קדוש זה על העולם ועל החיים, על האומה ועל הכלל כולו, בכל הרוחב של מובן זה, לקרב הכל אל מרום הקודש, אל אור שם ד', חי העולמים.