הסרח העודף ביריעות המשכן רומז להתחדשות ישראל על ידי פשיטת צורה קודמת ולבישת צורה חדשה ועילאית יותר
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, ראש חודש אדר תש"פ
א. שמות כו' – ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעת.. ארך היריעה האחת שלשים באמה ורחב ארבע באמה.. וחברת את חמש היריעת לבד ואת שש היריעת לבד וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל.. וסרח העדף ביריעת האהל חצי היריעה העדפת תסרח על אחרי המשכן.. רש"י - חצי רחבה היה תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח, דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה. שבת צח: - ועשית יריעת עזים.. שדי פותייהו לאורכיה דמשכן, כמה הויא, ארבעין וארבע, דל תלתין לאיגרא, פשא להו ארבע סרי, דל תרתי לכפלא, דכתיב וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל, פשא להו תרתי סרי. בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב חצי היריעה העדפת תסרח אלא לרבי נחמיה מאי תסרח, תסרח מחברותיה. תנא דבי רבי ישמעאל, למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק, ושפוליה מהלכין אחריה.
ב. אבן עזרא – כמו סרוחי טבולים.. יחזקאל כג' - חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם.. רד"ק - בני בבל משימים בראשיהם צניפים.. עודפים ותלוים להם מאחוריהם ולא כן מנהג בני ארץ ישראל וסרוחי רוצה לומר עודפים ויתרים כמו וסרח העודף.. אורות ישראל ותחיתו טו'- יסוד הרשעה, שהיא מתפצלת לעבודה זרה ולמינות, הוא בא לבצר מקום לסיגי החיים, למותרות המציאותיות שבהויה ובאדם, במוסר ובחפץ, במפעל ובהנהגה, לתן להם גודל ושלטון בתוך הטוב והקודש; לא לטהר את הקודש, כ"א לטמאו ולסאבו.
ג. במדבר כו' - ושם בת אשר שרח. יונתן - ושום ברת אשר סרח דאדברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגנתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים. רמב"ן - ואונקלוס תרגם ושום בת אתת אשר סרח.. בת אשתו מאיש אשר לא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו. ויהיה טעם ושרח אחותם (בראשית מו), כי היתה אחות בניו לא בתו. הכתב והקבלה - אמר בספר הישר אשת אשר היתה הדורם בת אבימאל בן עבר בן שרו, והיא הביאה עמה מעבר הנהר.. והיתה בת ג' שנים ותגדל הנערה בבית יעקב. והדברים תמוהים דא"כ איך נחשבה בכלל שש עשרה נפש שילדה זלפה ליעקב. ואף אם נדחוק לפרש ותלד שגדלה אותה זלפה, עדיין יקשה איך נחשבה בכלל שבעים נפש כיון שאינה מיוצאי ירך יעקב.. נדה סז: - רבי יוחנן אמר, בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה.
ד. יהושע כד' - וימת יהושע בן נון עבד ד' בן מאה ועשר שנים. ויקברו אתו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים.. רש"י - תמנת חרס שמה ולמה נקרא שמה תמנת סרח על שם שפירותיה מסריחין מרוב שמנן.
ה. סוטה יג. - ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור. אמרו, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור.. שמות רבה ה' - ובמה האמינו.. שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת וכך אמר לה כל גואל שיבא ויאמר לבני פקוד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת.. שמואל ב' כ' - ותקרא אשה חכמה מן העיר.. אמרו נא אל יואב.. ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב ויאמר אני ותאמר.. אנכי שלמי אמוני ישראל.. רש"י - סרח בת אשר היתה.. ספר גימטריאות פנחס יח' - מה בא להשמיעינו ששם בת אשר סרח אלא לפי שכתוב "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", והיא נשארה. על שם "וסרח העודף".
ו. ילקו"ש תהלים תרסח' - אף בשרי ישכון לבטח. תנו רבנן שבעה לא שלטה בהם רמה, אברהם, יצחק, ויעקב, משה, ואהרן, מרים, ובנימין.. וי"א אף דוד.. רבי אלעזר ברבי שמעון הוה מפקי מיניה דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא דתמוז ואב ולא מסרח.. תניא ליקוטי אמרים לא' - ולמה עשה ה' כזאת להוריד חלק מאורו ית' הממלא וסובב כל עלמין וכולא קמי' כלא חשיב והלבישו במשכא דחויא וטפה סרוחה אין זה כי אם.. צורך עליה להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה הן בחי' מחשבה דבור ומעשה שלה ע"י התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה.
ז. משנה שכיר פרשת ויקרא - ראיתי בספר ישועות מלכו.. בהגהותיו על הרמב"ם [מעט צרי, ה' תפלה פ"א ה"י] שמתמה על רש"י דקרבן צבור לא מקרי רק דבא מתרומת הלישכה ובאם רבים מנדבים אפילו כל ישראל לא מקרי צבור רק שותפות, א"כ כיון דקיי"ל בפר העלם דבר.. ולא בא מתרומת הלישכה, וביומא (נ.) אמרו דהוא קרבן צבור.. ויש להסביר.. עם מה שראיתי בתולדות הגאון ר' יוסף ראזין זצ"ל הנקרא דער ראגאטשאווער גאון מר' נטע ליפשיץ.. שהביא מהגאון הנ"ל שאמר דכמו שיש הרכבה מזגיית והרכבה שכניית בדברים טבעים כמו כן יש הרכבה מזגיית ושכניית בהלכה וברוחניות.. בהרכבה מזגיית.. לא נוכל להעשות דבר זה רק ע"י שפושט צורה ולובש צורה.. ועתה יש לחקור מהו מהותו של הכלל, אם לא הוי הכלל רק הכפל של הפרטים בכפולות מרובות.. או שמא הכלל הוא באמת.. בריה חדשה אשר הפרט היחיד נאבד בו לגמרי ונשתנה לעצם אחר.. וזה נקרא הרכבה מזגיית.. ועוד ראיה דדוקא באופן זה נקראו רבים, מדוד המלך בעת שקנה מקום המקדש.. ובתוס' (זבחים קטז:).. כתבו בשם ר"ת שיש במדרש שנתן לו חמשים שקלי זהב.. נמצא לדברי ר"ת גבה דוד מכל שבט חמשים שקלי כסף דהיינו שש מאות שקלי כסף מכל הי"ב שבטים ואח"כ החליפן בחמשים שקלי זהב.. למה היה צריך לכל זה.. יען הוא רצה שיהיה עסק צבורי בזה הקנין.. והרכבה מזגיית הוי פושט צורה ולובש צורה [עיין תמורה דף ל"א א דביצת טריפה מותרת כיון דכי גבל מסרח].. על כן הוצרך לדוד המלך להחליף כסף זה באחרים מכסף לזהב ואז היה פושט צורה ולובש צורה ואז עלה ונתעלה למדרגת רבים ובטל ממנה שם יחיד.. נמצא דאם נתקבץ תחלה הכסף ומכסף זה נלקח הקרבן גם לרש"י מיחשב צבור וכלל..
ח. קובץ א' תקסט' - המינות שתתפשט על העולם כולו לפני האורה הגדולה העליונה שתופיע עליה היא כדמות ההעדר הקודם להויה בכל היש כולו. על כן, גם הצורה הרוחנית העתיקה של האמונה צריכה להתרקב ולהסרח, חכמת סופרים תסרח, ואחר הסרחון הזה מתחלת צורה חדשה, כד מסרח גביל, ויוצא אפרוח עליון, ציפור טהורה, המוצאה בית מכבר בקן ציפור העליון, דיתיב תמן קוב"ה וחד מסכנא.