471. פרשת יתרו – ויכולת עמוד

אצל משה רבינו הואר החומר האנושי באורה האלוקי של התורה, אצל מלך המשיח תתגלה הקדושה האלוקית העצמית שבחומר עצמו

תגיות: נבואה, משיח, משה רבינו,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - 471. פרשת יתרו – ויכולת עמוד

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכא' שבט תשפ"א
א.    שמות יח' – ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל.. ושפטו את העם בכל עת.. והקל מעליך ונשאו אתך. אם את הדבר הזה תעשה וצוך א-להים ויכלת עמד וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום. אור החיים - וצוך א-להים וגו' פירוש כי הנה ידוע הוא עוצם הכח אשר יצטרך לאיש נביא, וצא ולמד ממאמרי דניאל בדבר אליו מלאך ומזה תשכיל לדברות א-ל, ולזה תמצא שאמרו ז"ל אין נבואה שורה אלא על גבור, והן אמת כי משה זיכך גופו ולא יארע לו התשות כח, אבל על כל פנים לא יכול להתאזר כל כך כשיהיה חלש בטבעו. ולזה אמר אליו כי יותר במצוה זו שיכולה להתקיים על ידי אחרים כדי שיקיים מצות הנבואה שאינה יכולה להתקיים על ידי זולתו.. ואולי כי דקדק לומר לשון עמידה לומר כי יהיה בו כח לקבל הנבואה מעומד כאומרם ז"ל (זהר ח"א קע"א א) כי שאר הנביאים היו נופלים על פניהם מה שאין כן משה..

ב.     דניאל י' - ואשא את עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים.. ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש.. ואראה את המראה הגדלה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.. ויאמר אלי דניאל איש חמדות הבן בדברים אשר אנכי דבר אליך ועמד על עמדך כי עתה שולחתי אליך ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד.. והנה כדמות בני אדם נגע על שפתי ואפתח פי ואדברה ואמרה אל העמד לנגדי אדני במראה נהפכו צירי עלי ולא עצרתי כח. והיך יוכל עבד אדני זה לדבר עם אדני זה ואני מעתה לא יעמד בי כח ונשמה לא נשארה בי. ויסף ויגע בי כמראה אדם ויחזקני.

ג.     נדרים לח. - אמר ר' יוחנן, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. גבור.. דכתיב: ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם, ותניא: הלוחות - ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה.

ד.     אוה"ק א' הגיון הקודש צה' - הנבואה היא באה לפרקים, בנבואת הנביאים של הדורות, חוץ מנבואתו של אדון הנביאים משה רבינו ע"ה. בזמן הופעתה מתגלה היא בכל עז הרוחניות, עד שחושי הבשר ותפקידי הגוף והנפש החיונית מתבטלים. אמנם בסילוקה נשארו הרשמים הרוחניים אצורים בנפש, ראויים לסדר על ידם הנהגה ברורה לכל הליכות החיים היותר טובים, על פי המסלה שכבר נסללה על ידי הופעתה של צדקת ד' שבתורה ומוסר המנוחל מדור דורים. והנביא שלא בזמן נבואתו הוא דוקא מלא איתנות גופנית כמו איתנות נפשית. החכמים תכונתם אחרת. ההופעה הרוחנית אינה באה מעולם לידי התגברות עליונה עד כדי הריסות הסדר החמרי, אבל לעומת זה הרוחניות מתמדת היא תמיד, מחלשת היא את הכח החמרי והחיוני במדה ידועה, ומאירה את האור השכלי והמוסרי בשעור ממוצע. כמובן שיש בזה צד עילוי גם כן מפני השמוש המשותף של הכח השכלי והנפשי, ומפני אפשרות התדירות, אבל חסר בו אותו העז, וההופעה הברורה, המגלה את אומץ א-להים, ומגדלת את השלטון של הטוב והקודש על הקיבוץ החברותי.

ה.    זוהר וישלח קעא. - ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, מה בין משה לשאר נביאי עלמא, משה אסתכל באספקלריאה דנהרא, שאר נביאי לא הוו מסתכלי אלא באספקלריאה דלא נהרא, משה הוה שמע וקאים על רגלוי, וחיליה אתתקף והוה ידע מלה על בורייה כמה דכתיב ומראה ולא בחידות, שאר נביאי הוו נפלי על אנפייהו ואתחלש חילא דלהון ולא הוו יכלי לקיימא על בורייה דמלה. דברים ה' כח' - ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך.. קובץ א' שצז' - כשם שנבואתו של משה מצטיינת היא, מפני זוהר האספקלריא המאירה שלה, שאין הגוף וכחותיו מתבטלים, כך, לפי הערך של האורה העליונה הזורחת בנפש, אין השכל האנושי והרגשות האנושיות החיות מתבטלים.

ו.      דברים יא' - ואשר עשה לדתן ולאבירם.. אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם.. ואת כל היקום אשר ברגליהם..  רש"י – היקום אשר ברגליהם - זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. אוה"ק א' הגיון הקודש קב' - ההתעלות של אספקלריא המאירה היא מגלה את האורות העליונים בצורה בהירה כזו, עד שכל הציורים העולמיים שבכל הערכים התחתונים הם מזהירים בכל מילואם, ואינם מתטשטשים כלל, ומזה באה המדה הנפשית, שאין החושים והכחות הגופניים מתעלפים על ידי הופעת האורה הנבואית העליונה הזאת. ומכל מקום יש הבדל בין אותה האורה ובין מדת זיהרא עילאה דאדם הראשון בזה, שמצד אספקלריא המאירה הגופניות נשארה קצת במעמדה, וממחציתו ולמטה נקרא איש, נאמר גבי משה, ומתוך כך פירש מן האשה, ומצד זיהרא עילאה דאדם הראשון מתעלה כל הגופניות כולה, אני אמרתי א-להים אתם, ותפארת אדם לשבת בית נעשה למכון האורה הא-להית העליונה, עין לא ראתה א-להים זולתך. ועל דבר זה בשרשו נסמית עינו של בלעם הרשע, רמה ידך בל יחזיון, ובל יראה גאות ד'.

ז.     קובץ ח' קנז' – משה רבינו כולל הוא את כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות, הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, על כן וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומכל מקום מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח, הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגע בקדושתו.. בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא. על ידי נפילת העולם בחטא הקדום, נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא, ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דוקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא. ומשה אמר האנכי הריתי את העם הזה, כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר, וצוחו על הפרישה הזאת, ומכל מקום לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא.. ולאחד אורו של משה באורו של משיח צריכים לנפש הגר, שיסודה הוא יתרו, אבי הגרים שבאים להיות נלוים לישראל. ומשה אמר מפני כך ליתרו, אל נא תעזוב אותנו, והיית לנו לעינים, וכמו ותשב בפתח עינים שאצל תמר, שהיה כדי לברא את אורו של משיח. והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל, ועל ידם כל העולם, באורו של משיח ע"י אורה של תורה.. וישוב זוהר העליון, זיהרא עילאה דאדם הראשון, להאיר על ידי קיבוץ שני המאורות שהם אחד, משה ומשיח.