פרשת וארא - יוצרי מציאות

היכולת ליצור מציאות, לחדש את העולם, לתת לו עיצוב טוב יותר, נתונה בידינו

תגיות: אנשי מעשה,

האזן לשיעור:

דף מקורות - פרשת וארא - יוצרי מציאות

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכז' טבת תשע"ג 
א) שמות ו' – וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו אני ד'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ד' לא נודעתי להם.. ואזכור את בריתי.. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים..  והבאתי אתכם אל הארץ.. וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.. וידבר ד'.. דבר אל פרעה.., וידבר משה.. הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה.., אלה ראשי בית אבותם.. הוא אהרון ומשה.. הם המדברים אל פרעה.. הוא משה ואהרון.., וידבר ד'.. דבר אל פרעה.. ויאמר משה.. הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה.., ויאמר ד'.. ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים..

ב) חגיגה יב. - ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך.. עד שגער בו הקב"ה והעמידו.. והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב אני אל שדי? אני הוא שאמרתי לעולם די.

ג) רש"י שמות ו' ט' - ורבותינו דרשוהו לענין.. שאמר משה: למה הרעותה. א"ל הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי, ולא אמרו לי מה שמך.. וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה, לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת (ה כב) למה הרעותה. ואין המדרש מתיישב אחר המקרא.. לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה כג): הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות.

ד) רמב"ן - לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב.. ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו.

ה) ספורנו – אני ד': מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד, אבל גם מקיימו, שאין לנמצאות שום ישות וקיום זולתי, מה שאני משפיע עליהם, כאמרו: 'ואתה מחיה את כולם' (נחמיה ט'), ומזה יתחייב שאין לשום נמצא קיום מציאות, בלתי רצוני. באל שדי: המורה שהמצאתי את המציאות כולו.. ושמי ד' לא נודעתי להם: ..ולא שיניתי בעדם שום טבע.. ולכן ראוי שאודיע זה לזרעם, שלא קבלו זה מאבותם, למען הקים אותם לי לעם, ובכן אגאלם.

ו) שבועות לה: -  רבי יוסי אומר: צב-אות כולו נמחק, שלא נקרא צב-אות אלא על שם ישראל, שנאמר: והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים. אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי.

ז) ישראל ותחיתו ח' – ד' צב-אות הוא ד' אלוקי ישראל, וצב-אות ישראל צב-אות ד' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו, חרותים במכתב אלוקים, כוחו וגבורתו של יוצר בראשית. העולם ומלואו מיד ד' נוצרו, נתהוו וקמו, מתהוים וקמים, חיים ומתקיימים, מתפתחים ומתאזרים.

ח) מוסר הקודש מה' – השכל האלוקי הוא שכל יוצר.. ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו.. סגולה אלוקית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל.. אלוקים אתם ובני עליון כולכם, בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטוע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה.. נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת, אוצרת ומנתחת. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צב-אות שמו, ולא נקרא צב-אות כי אם על שם ישראל, שהם צב-אות ד'.

ט) זוהר הקדמה ה. - ולאמר לציון עמי אתה.. אל תיקרי עמי אתה אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כד"א: בדבר ד' שמים נעשו, אוף הכי את, זכאין אינון דמשתדלי באורייתא..

י) מוסר הקודש מד' – כל מה שהאדם יודע יותר את ערכו, ככה ערכו באמת גדול הוא, וכל מה שיכיר יותר בשפעת החיים, ששדרות ההויה השונות, מקבלות על ידי ההויה המרכזית שלו, ככה תגדל עצמותה של השפעה זו.. המוסר הישראלי, איננו כי אם (=רק) מוסר אינדיוידואלי, ולא גם משפחתי ולאומי, ולא גם אנושי כללי, אף על פי שהכל כלול בו, אבל בעקרו הוא אלוקי, תורת ד' בורא עולם, תורה שהיא המשכה של היצירה, לא פחות מזה..

יא) ישראל ותחיתו ח' - הלאמתנו בנחלת ד', קשורה היא ביצירת מעשה בראשית. 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'. הגבורה האלוקית השרויה בעולם, שחדשה את העולם ומחדשתו בכל יום, היא היא שמפיה שמענו את התורה. מפי הגבורה שמענו, 'אנוכי' ו'לא יהיה לך', וכל התורה כולה, קבל משה מפי הגבורה..

יב) ברכות לא: - ותדר נדר ותאמר ה' צבאות, אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שקראו להקב"ה צב-אות, עד שבאתה חנה וקראתו צב-אות. אמרה חנה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?..  ונתתה לאמתך זרע אנשים, מאי זרע אנשים?.. ושמואל אמר: זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינון - שאול ודוד; ורבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון - משה ואהרן, שנאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו.