פרשת תרומה - כרובים

מה סוד הכרובים? צורת נערים על ארון הברית, עם כנפים למעלה? מה הענין בנעורים ומה בכנפים?

תגיות: בית המקדש,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - פרשת תרומה - כרובים

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכח' שבט תשע"ד
א.    שמות כה' – ועשית שנים כרובים זהב, מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת, ועשה כרוב אחד מקצה מזה, וכרוב אחד מקצה מזה, מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים. ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה, ואל הארון תיתן את העדות.. ונועדתי לך שם, ודיברתי איתך מעל הכפורת, מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. רש"י - מקשה תעשה אותם - שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם כמעשה צורפים, שקורין שולדי"ץ [מולחמים], אלא הטל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה וצייר הכרובים בבליטת קצותיו.

ב.     סוכה ה: - ומאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא. ר"י בעל הטורים - ופניהם איש אל אחיו. כמו שני חברים שנושאין ונותנין בדברי תורה. כרובים, בגימטריא מראה כבוד. כרובים, כרביא. כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא א).

ג.     רבינו בחיי - ע"ד הפשט הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים, שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת.. כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העקר השני, לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי"ת, שאלמלא כן אין נבואה, ואם אין נבואה אין תורה.. ומה שהיו שנים ולא אחד כדי שלא תחשוב שהוא צורת הא-ל הנעבד. ואם תאמר יש לך להסתפק בשתי רשויות, אין זאת, שהרי היו פורשים כנפים למעלה מקבלים שפע כח הבא להם מלמעלה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל [מו"נ ג' מה'].. וע"ד הפשט: "שנים כרובים", זכר ונקבה היו, להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב"ה.. והיה אפשר שהיו הכרובים האחד כצורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן, כענין שראה יחזקאל: (יחזקאל י, יד) "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם", ודרשו רז"ל: (סוכה ה ב) היינו כרוב היינו אדם, אלא אפי רברבי ואפי זוטרי, ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה..

ד.     תנחומא ויקהל ז' - ועשה בו שני כרובים, שהן חביבין לו, כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה, שנאמר ודברתי אתך שם מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, וכתיב כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, כשם שהשמים נפתחין אוצרן לארץ שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו, כך השכינה נתונה למעלה משני הכרובים שהן נתונין מזה ומזה, ומגדלין לישראל בלוחות שנא' בהם מזה ומזה הם כתובים, מכוונים זה לזה, שנא' ופניהם איש אל אחיו, כנגד כסא הכבוד שהיה מכוון כנגד שני הכרובים שנא' (תהלים נ) מציון מכלל יופי אלוקים הופיע..

ה.    במדבר רבה, ד' יג' - רבי נתן אומר חביב מעשה הארון, ככסא הכבוד של מעלה, שנא' (שמות טו) מכון לשבתך פעלת.. עשה למעלה הימנו כפורת, כשרפים שהם עומדים ממעל לו, עשה בו שני כרובים שהם חביבים, כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה.. ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסין עליו לא בגד ארגמן ולא תולעת שני אלא בגד כליל תכלת למה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.. ולכך נאמר בו כליל תכלת, שכולו היה דומה לו, ולפי שהארון דומה לו, לכך היה הבגד תכלת מלמעלה פניו כנגד הרקיע הדומה לו, מה שאין את מוצא בשאר כלים שיהיו בגד תכלת מלמעלה אלא בגד תכלת מלמטה וכיסוי עור תחש מלמעלה, אבל בארון כסוי עור תחש מלמטה ובגד תכלת מלמעלה..

ו.      אורות ישראל ז' ב' – מקור הרגש היא הנטיה שהיא מצומצמת לפי התכונה של הכלי, המקבלת את החיים בקרבה, כעין אור הפנימי, ובכל העולמות כולם מתכונת המלכות.. כלולה היא בתכונת נשמת האומה, בישראל. על כן האומה היא בכללה מכוונת נגד שכינה, ואור מלכות ד' שוכן בקרבה בכללותה. אבל מקור השכל הוא יותר עליון מזה, לא רק מה שכבר מוכן בהויה, כי אם מגמת ההויה למה שהיא נוטה לאן תתעלה, זה תלוי לא רק בנטית צדק לבד, כי אם במשפט עליון, הכולל את קשר הכלל בתפארת עוזו, והשפע לברכה נמצא בעולם, לפי גודל היחש שיש בנטיה הפנימית האדירה, שבתוכיות ההויה, אל המגמה העליונה של תכליתה והתעלותה, וכפי קישור הצדק עם המשפט, כך הברכה מתרבה. ולפעמים כשאלה הכרובים פונים פניהם זה מזה, העולם שרוי בצער, עד שצדיקים מחזירים הכל לטובה, וע"י תורתם ושפיכת נפשם בתפילה, המביעה חפצם הכללי לעילוי כל המעשים, מתגלה בפועל הקדושה והשלמות העליונה, והעולם מתבסם וברכות חוזרות אליו, 'ברכות לראש צדיק'.

ז.     ישראל ותחיתו יב' – לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צב-אות שמו, אלוקי כל בשר, אלוקים לכל ממלכות הארץ, אדון כל המעשים, צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות. לא עשתה הנבואה שום נס, כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית אפילו קלושה וקטנה. חשבו בזה חושבים סימבולנים מחשבות, שכצללים נהלכו, והאמת המסורתית תביע אמריה בכל הוד גבורתה: רכוס מהודק דרוש תמיד להיות מעולם העליון, מהופעת השליטה הנשמתית, אל העולם התחתיתי המוגבל ומצומצם בטבעיותו. גם שם גם פה המהלכים קבועים ומסודרים, בחכמה, בחופש, במלא קודש, והכל הולך הלוך ואור.