עם ישראל צריך להכיר בערכו ככהן הגדול המביא ברכה לכל העולם
לפרשת 'חיי שרה'
א. 'ויקם שדה עפרון' (בראשית, כג, יז)
תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך (רש"י).
מהי התקומה המיוחדת שיש לאדמה, שדה, אם היא בבעלותו של הדיוט או מלך? ומדוע מכנה רש"י את אברהם בכינוי 'מלך'? למה לא בכינוי 'צדיק' לדוגמא?
אפשר לבאר זאת על פי דברי רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'צדקת הצדיק' (פיסקה קצז'). מבאר רבי צדוק, שכשאדם דבוק כל כולו בקדוש ברוך הוא, מתמלא הוא באהבת השם יתברך בכל מעמקיו, עד שאהבה זו שופעת מתוכו לקנייניו ממש, שיהיו גם הם מלאים מאהבת השם. וכדוגמא מביא הוא את הספור מגמרא חולין דף ז' על חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שלא היה אוכל מזון שאסור לאוכלו. ואפשר גם להזכיר את אלישע הנביא שרצה בתחילה להחיות את בנה של האשה השונמית באמצעות מקלו בלבד, אלא שכפי שמבאר מרן הרב קוק, לא הוכשרה לכך השעה, והלך בעצמו להחיותו.
אם כן, תקומה גדולה היא לשדה כשבעליה הוא אברהם אבינו שבאורו מאיר העולם כולו עד לעצם היום הזה, וקדושת מעשיו התפשטה על כל קנייניו.
ומכאן גם מובן מדוע כינהו רש"י בלשון 'מלך'. לעפרון לא היתה כל השפעה שהיא על המציאות הארצישראלית ובודאי שלא על העולם בכלל. לעומת זאת אברהם אבינו, הוא 'אב המון גויים'. מברכתו ברכת אברהם, מתברכים האומות כולם, 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. אברהם אבינו הוא האדם המשפיע והמנהיג את העולם כולו, ועל כן ראוי הוא להיקרא מלך. וקנייניו קנייני מלך הם.
דומני שאפשר עוד להוסיף ולומר. מלך טוב, מנהיג ומוציא לפועל את כשרונותיו של עמו. מלמד אותם ומדריך אותם איך להזרים אל נכון את כוחותיהם אל המציאות. איך לפתח ולהתפתח, להאיר ולהשפיע טוב מתוכם, על עצמם, על סביבתם, ועל העולם כולו. האור הגנוז בארץ ישראל בכלל ובמערת המכפלה בפרט, מתחיל לצאת אל הפועל ולהאיר הארתו, מיום שעבר לידיו של אברהם אבינו, ולידיהם של זרעו אחריו.
רק כשארץ ישראל נשלטת בידי ישראל, יש לה תקומה (ראה שולחן ערוך או"ח, סימן תקסא', במשנה ברורה סעיף קטן ב). אור השכינה המסתתר בה, אור מלכות ד' בעולם, הולך ומתגלה, הולך ומאיר את העולם כולו. וההויה כולה מתברכת. אכן, זוהי תקומה אמיתית.
ב. 'וד' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א)
רמב"ן באר פסוק זה על דרך הסוד. כי יש להקדוש ברוך הוא מידה, מעיין חיים, שהכין עבור העולם, ובו הוא מחיה את העולם. והוא כל יתרון הארץ והטובה הגדולה השופעת על כל באי העולם. ולכן נקראת מידה זו בשם 'כל'.
ממידה זו נאצלת בת, ובה הקדוש ברוך הוא מנהיג את כל העולם. והיא הכלה בספר שיר השירים. ונקראת כלה בעבור שהיא כלולה מן הכל. שיש בה את כל הטוב האלוקי שרצה הקב"ה להוריד לעולם. והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל. והמידה הזו היתה לאברהם כבת. במילים של הרב קוק בספר 'אורות', בתחילת 'אורות ישראל' - 'כנסת ישראל היא תמצית ההויה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש..'.
במילים פשוטות - כל הטוב האלוקי שרצה הקדוש ברוך הוא להוריד לעולם, עובר דרך עם ישראל בניו של אברהם אבינו, שברכתו הועברה ליצחק אבינו, וממנו ליעקב אבינו, ומהם אבותינו הקדושים לכל יהודי ויהודי במהלך הדורות. הקדוש ברוך הוא ברך את אברהם, שמעיין החיים האלוקי של העולם, שמאיר את העולם כולו, ינתן לו ולזרעו אחריו, שיהיו לכהנים הגדולים של העולם, למחיי ומאירי העולם. כל יהודי שנולד, מקבל לתוכו נשמה שאינה אלא קו אורה מן המעין השמימי המכונה 'כלל ישראל' ו'כנסת ישראל'. על קו אורה זה הוא מופקד. עליו לפתחו ולהאירו על מנת לקיים את תפקידו האלוקי, להאיר את עצמו, ועל ידי כך להאיר את ההויה כולה. זוהי אחריות גדולה ועצומה. לא לחינם אין אומות העולם ממהרים להתגייר ולהצטרף אלינו. העבודה היא העבודה הגדולה והקשה ביותר בכל מהלך ההסטוריה. עם ישראל בכל הדורות נושא את חולייו של העולם, ועמל לתיקונו.
ידע כל יהודי מה גודל התפקיד והאחריות המוטלים על כתפיו, ויבין כי עליו לעמול על חלקת האלוקים המונחת בתוכו. לחרוש ולזרוע, לסלק הקוצים, לסקל אבני הנגף, ולשמור מפני המזיקים. להשקות ולהצמיח. לקטוף הפירות, ולהתחיל שוב מחדש. עד ליום הגדול בו יאיר העולם כולו, ואלוקי ישראל אלוקי כל הארץ יקרא.
אשריך ישראל.
ג. ותאמר אל העבד, מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו? ויאמר העבד: הוא אדני. ותקח הצעיף ותתכס (בראשית כד, סה)
אפשר לבכות מקריאת הפסוק הזה. כשאומר אליעזר לרבקה אימנו, הוא אדוני, הוא בעצם אומר לה, זהו החתן המיועד לך. ותגובתה הנעלה כל כך, העמוקה כל כך - 'ותקח הצעיף ותתכס'. וכי לא רצתה למצוא חן בעיני חתנה המיועד? שיראה כמה יפה היא?
זהו הסוד הגדול של היופי היהודי הנשי. הצניעות, תוספת הקדושה, היא שהופכת את היופי הגשמי לדבר עילאי. כשרבקה רוצה להראות יפה בעיני בעלה, היא מוסיפה צניעות. ודוקא אז, פניה מאירות באור נשמתי, אור של קדושה. אצילות נסוכה על כל מראה. אכן, זוהי אשה בעלת ערך מיוחד.
אסור להתבלבל. דוקא הצניעות היא שעושה את ערכה המיוחד של האשה. 'כל כבודה בת מלך פנימה'. כל כבודה, מכובדת, אצילה, בת מלך, שומרת את יופיה הגשמי, באופן שישדר את מה שיש בתוכה פנימה. היא מבינה היטב שאל לה להמיר את זהובי אישיותה, יופיה הרוחני- גשמי, כשהוא מופיע בעדינותו בצניעותו, בפרוטות של הופעה מוחצנת ומזולזלת.
הרב צבי יהודה זצ"ל מביא משם הגאון רבי אליהו (הגר"א), שהיה אומר על הפסוק במשלי - 'שקר החן והבל היופי, אשה יראת ד' היא תתהלל'. שאשה יראת ד' היא תתהלל ביופי. כלומר, כשהיופי הוא גשמי מוחצן, הוא סתם שקר והבל חסר טעם, ללא עתיד וללא תקוה. אך כשמדובר ביופיה של אשה יראת ד'. זהו היופי הנפלא, המיוחד העילאי. שכולו אמונה ותקוה, נאמנות ושמחה, אושר ובנין עדי עד.
אם רוצה את באיש כמו יצחק אבינו, נהגי כמו שעשתה רבקה אימנו עת ראתה אותו לראשונה - 'ותקח הצעיף ותתכס'.