פרשת נח - צא מהאקווריום

נח לא התפלל על דורו הסתגר בשלו ולא זכה להיות אבי האומה כאברהם אבינו


צא מהאקווריום / הרב יצחק חי זאגא

א) 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו..' (בראשית ו', ט')

'יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש  שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום' (רש"י)

השאלה הבולטת ביותר, שמעסיקה את הפרשנים עם קריאת הפרשה שלפנינו היא -  מדוע אברהם אבינו ולא נח אבינו. אם נח הוא באמת האבא החדש של האנושות, והוא כל כך צדיק, מדוע לא התחיל עם ישראל בנח?

לדורשים לגנאי, ואומרים אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, הכל מובן. נח איש צדיק אבל רק בדורותיו, לא ממש צדיק. לעומת אברהם הוא אינו נחשב לכלום. אז ברור מדוע איננו אבי האומה. אבל לדורשים לשבח, ואומרים שבאמת היה צדיק, מדוע אם כן, אברהם אבינו ולא נח. לדעת אלה, יש הבחנות בין צדיק לצדיק. ולא כל צדיק ראוי להיות אבי האומה והאנושות כולה. ומהי ההבחנה?

התבוננות השוואתית פשוטה, מביאה אותנו לחפש כיצד נהג אברהם אבינו בסיטואציה דומה לזו של נח. נח קיבל את בשורת המבול באי תגובה. איננו מתנגד, איננו מתפלל. פשוט כלום. בונה תיבה, מסתגר בה, וניצל. לעומתו, אברהם אבינו, מתבשר על הפיכת סדום, אנשים רעים וחטאים לד' מאד, ומיד מתחיל להתפלל לקדוש ברוך הוא, שיתן להם את האפשרות לשוב בתשובה. אולי יש חמישים צדיקים, ואולי ארבעים וחמישה. ואף מתבטא בסגנון קשה, השופט כל הארץ לא יעשה משפט. מסירות נפש למען בני דורו.

ממשיך דרכו של אברהם אבינו, הלא הוא משה רבינו, אדון כל הנביאים, המנהיג הגדול מכולם, שמצליח לממש את רעיונו של אברהם בפועל במציאות הלאומית הישראלית. והוא כמו אברהם אבינו ויש אומרים אף למעלה ממנו, מוסר נפשו להצלת הכלל. אחרי חטא העגל, הקב"ה מציע לו, בא ואפטר מהם, ואעשה אותך לעם גדול וחדש. משה רבינו אומר לקדוש ברוך הוא, סלח להם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. וכך כותב הרב קוק באגרותיו, [חלק ב', עמ' קפח'] -

'ואמרו בזוהר שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם. שאברהם אבינו, אע"פ שמידת חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה". אבל משה רבינו עליו השלום בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין- מחני נא מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת נפש אפילו מעולם הבא, כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא עצמו'.

ובזוהר בראשית [עמוד סז:,  ובתרגום חופשי] –

בשעה שאמר לו קודשא בריך הוא למשה (שמות ל"ב) ועתה הניחה לי וגו', ואעשה אותך לגוי גדול וגו', מיד אמר משה וכי אעזוב דינם של ישראל בגיני, עכשיו יאמרו כל בני העולם שאני קטלתי להם לישראל כמו שעשה נח, שכיון שאמר לו הקב"ה שיצילהו בתבה, כמו שכתוב, ואני הנני מביא את המבול מים וגו', וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה ואני הנני מקים את בריתי וגו' ובאת אל התיבה, כיון שאמר לו שיצילהו הוא ובניו, לא בקש רחמים על העולם, ונאבדו. ולכן נקראים מי המבול על שמו, כמו שאתה אומר בישעיה נד', כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח. אמר משה עכשיו יאמרו בני העולם שאני קטלתי להם בגין שאמר לי ואעשה אותך לגוי גדול, עכשיו טוב לי שאמות ולא ימחו ישראל. מיד, ויחל משה את פני ד' אלוקיו, בקש רחמים עליהם, ועורר רחמים על העולם. עד כאן דברי הזוהר.

כמו שאומרים, הזוהר לא עושה לנח שום הנחות. המבול נקרא על שמו, לא פחות מזה. משום שהוא היה צריך בתור צדיק הדור, להתפלל ולבקש רחמים על בני דורו הרשעים, וכשראה שהוא עצמו הולך להינצל, השאירם לגורלם.

יש משהו בשם של נח, שמבטא אולי את הרצון לעבודת ד' פרטית, בשקט ובלי הפרעה, ושהעולם ישרף. אחרינו המבול. לעומת זאת, השם של אברהם, מבטא 'אב המון גוים'. יחס אבהי למציאות. כולם ילדיו. הוא אחראי על כולם, נלחם ונאבק בכל כוחו למען כולם. ועושה כל מה שהוא יכול לחנך את העולם לדרך ד', לעשות צדקה ומשפט.

אין פלא, שגם הצלתו של נח היתה באופן כה סמלי, בנויה על הסתגרות בתוך תיבה. אנו רגילים לחשוב על המבול בחוץ ובני האדם בתוך התבה. אבל אולי במקרה של נח, דוקא האנשים בתוך התבה, הם ששהו באקווריום רוחני. אקווריום של דגים. כאלה שממלאים פיהם מים. מדמויות כאלה, לא יכולה לצמוח גאולת העולם.

ונראה שזו כוונת הדורשים ל"שבח", ואומרים נח היה צדיק אפילו בדורותיו. אל תחפש את התשובה מדוע לא היה נח אבינו, בסיבת חסרונה של צדיקות פרטית אישית. במובן זה, הוא היה מצויין. הבעיה היתה במישור אחר לגמרי. נח היה "צדיק לעצמו". ולא זה מה שמצפה הקב"ה מצדיקיו.

ב) 'וידבר אלוקים אל נח לאמר, צא מן התיבה.. ויצא נח.. ויבן נח מזבח לד'.. וירח ד' את ריח הניחח ויאמר.. לא אוסיף לקלל עוד את האדמה.. ולא אוסיף עוד להכות את כל חי..' (בראשית ח', טו'-כב')

נח יוצא ומקריב קרבן. וראה זה פלא. הקב"ה מבטיח לו בברית כי יותר לא יביא מבול על הארץ. הרי זה נורא. הקב"ה כביכול אומר לנח, - עכשיו נזכרת. היית צריך להתפלל ולהקריב קרבנות, להתאמץ ולבקש רחמים עליהם, לפני המבול.

ובאמת השאלה מתבקשת, אם נח כל כך צדיק, ומסוגל לגרום לקדוש ברוך הוא כביכול להשבע שיותר לא יביא מבול על העולם, אז איך לא עשה זאת קודם לכן?

אולי היתה זו טעות בהבנה הבסיסית מהי צדיקות. השפת אמת בפרשתנו [תרנה'] כותב, שכל שכרו של הצדיק הוא בזכות לקרב אנשים לעבודת ד'. לכן נאמר לאברהם אבינו, 'שכרך הרבה מאד'. היינו קרבת את העולם כולו לעבודת ד', ואם כן, שכרך הרבה מאד. כלומר, שכל עניינה של  הבריאה הזאת שנקראת 'צדיק', אינה אלא להצדיק את הרבים. לעשות את כולם קרובים לד'. ואפשר שאת זה נח לא הבין.

ואולי היתה זו סתם ענוה פסולה. מי אני ומה אני שאתקן את העולם כולו, שאסלק מעליו את הגזרה הנוראה הזו. ואולי היה זה זלזול ביכולתו של האדם לפעול ישועה. אולי גם נח עצמו היה מופתע מהתגובה הכל כך טובה של הקב"ה, לקרבן שהקריב בצאתו מן התיבה. פתאום הוא תפס מה יכל לעשות. פתאום הבין שהיה לו ביד את המפתח לגאול את העולם, והוא נפל לקטנות מוחין נוראה, שצוללת לתוך אקווריום, ומניחה את העולם כולו לגורלו המר. ואולי היה זה הכל ביחד.

כך או כך, היה זה כשלון צורב, שתועלתו הגדולה, ללמד את כל הבאים אחריו, לצאת מהאקווריום. לפעול טוב על הדור. להשפיע טוב. לעשות טוב לעם ישראל, ולעולם כולו. לא לומר 'אני את נפשי הצלתי'. או 'אחרינו המבול'. להבין את הערבות האדירה שיש בין בני האדם. לא לזלזל בכוחנו. לא לשקוע בענווה פסולה. לדעת מה כוחו העצום של האדם, להציל ולרומם את העולם כולו.

ג) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר..' (בראשית ט', כ'-כא')

עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת' (רש"י)

נח יוצא מן התיבה, ופתאום רואה באופן הכי מוחשי שיש, שהכל אבד. הבתים, הרחובות, האנשים, הקולות, הריחות, הרעש, הכל נעלם. ומעל הכל, דווקא אחרי ההצלחה המסחררת של הקרבן שהקריב, הוא מבין שהמבול נקרא על שמו. 'מי נח'. כי הוא זה שיכל להצילם ולא הציל. הכשלון כואב וצורב. ונח נופל לתוך יאוש נורא. כל מה שהוא רוצה זה רק להשתכר.

עונשו הנורא על פי חז"ל, שמהשכרות הזו הוא קם כשאינו יכול יותר להביא ילדים. מה קרה כאן?

רש"י אומר, ויחל נח, עשה עצמו חולין. כלומר, כשראה שטעה, הפיל עצמו למצב של חולין, של חלול הקודש. הפקיר עצמו. חלל כבודו וערכו העצמי. התעלם מהתפקיד שהוקדש אליו. 'שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת'. מהי הנטיעה הזו? אותה נטיעת קודש, שחלל אותה נח?

נראה שהנטיעה היא קיום מצוות פרו ורבו שציווה אותו הקב"ה בתוך דברי הברית של קשתי נתתי בענן. 'ויברך אלוקים את נח ואת בניו ויאמר להם, פרו ורבו ומלאו את הארץ' [ט', ב']. אבל במקום לעסוק בהולדת ילדים חדשים, נח בוחר להשתכר. מבחינה אנושית זה לכאורה מאד מובן. כשלון כזה נורא עם תוצאות כאלה עגומות. אבל פי האמת, זו עוד פעם סצינה של רחמים עצמיים. שקיעה בכאב האישי, במקום במשימה הלאומית.

מהכשלון הזה, היה צריך נח ללמוד, שעיניו ותשומת ליבו צריכים להיות למען הכלל. ואם מה שהעולם צריך כעת הוא ריבוי אנשים, אז זה מה שצריך לעשות. לזה הוקדשת. קום והסתכל קדימה. אבל נח אינו פותר את הבעיה בשורשה. הוא ממשיך להתרכז בתבה הפרטית שלו. ולכן, גם כעת, הוא שוקע בתחושותיו האישיות הכואבות, ומשתכר. בזה תם תפקידו של נח עלי אדמות. והסוף הטוב של הפרשה, הוא בבשורת הולדת אברהם.

מהספור העצוב הזה, אנו צריכים ללמוד, להרים את העיניים, לצאת מהאקווריום, לבדוק ולהסתכל, מה העולם סביבנו צריך, להתנער מכל יאוש, ומכל ענווה פסולה, ולהתחיל לפעול, וגם אם איננו רואים כיצד בדיוק הדברים יפעלו ויצליחו.

יהי רצון שתקויים בנו ברכת אברהם אבינו, 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'.