כשהקב"ה שולח לך הזדמנות לך על זה
בפרשת השבוע 'דברים', אנו מגיעים לחומש שהוא שיא התגלות אורו של משה רבינו. אותו משה שבתחילת הדרך אמר לקדוש ברוך הוא, 'לא איש דברים אנוכי', דוקא הוא, מגיע לשיאו בחומש 'דברים'. ומתברר לפתע שהוא, אולי יותר מהכל, איש דברים. איש שהאלוקים אומר, 'פה אל פה אדבר בו'. לא אליו, אלא בו. כביכול, פה אנושי בו משתמש הקב"ה לומר את דברו, עד שהפה הזה, מגיע למדרגה כה קדושה, שגם כשהוא מדבר כביכול מעצמו, יוצא מפיו דבר ד', חומש דברים, שהוא אחד מחמישה חומשי תורה. מדרגה בלתי נתפסת. אז איך זה שבתחילת הדרך, אמר משה שהוא אינו איש דברים? איך יתכן שבדיוק בנקודה הכי גדולה שלו, דוקא שם, חשב הוא את עצמו חסר כשרון?
אפשר ללמוד מכאן מוסר השכל אדיר. הרבה פעמים, אנו פוגשים הזדמנויות בחיים, קצוות חוטים של עשיה והתקדמות, שנראים לנו גדולים עלינו. אני?! מה פתאום?! זה גדול עלי, אני לא מוכשר בזה, וכן הלאה, חוסר פרגון עצמי על זו הדרך. זו טעות שמחירה לפעמים קשה מנשוא. הקב"ה שלח לך הזדמנות, פרגן לעצמך, תאמין בעצמך. אל תמהר לדחותה בענוה פסולה. הוא יתברך רואה אותך יותר לעומק ממה שתוכל אי פעם לראות לתוך עצמך.
הראי"ה קןק, בסיום ספרו אורות התורה כתב, 'אמנם זאת היא מידת כל נדיבי לבב. כל גדולי עולם, שהושיעו את כל העולמים בהשפעתם, להיות שפלים ונמוגים, וגם פחדנים וענותנים יותר מדאי, קודם שמתבררת להם חובתם, המעטרתם עז ומשימה בידם גבורה וקוממות'. אומר הרב, הרבה אנשים גדולים, שגאלו את עם ישראל, התחילו את דרכם כשהם פחדנים וענוים יותר מידי. עד שהבינו שהקב"ה רוצה לעשות גאולה דוקא דרכם, ואז התעשתו, ומהכרת חובתם, קיבלו את העוז הנדרש לקום ולעשות.
אפשר אם כן לומר, שזה לא ענין רק של פרגון אישי. זו גם יכולה להיות ענוה שמעכבת את גאולת ישראל. לכן, אל תדחו הזדמנות מובהקת שהופיעה משמים, בטענות של חולשה אישית. התחזקו, היו אמיצים, ותנו לעצמכם סיכוי לממש את ההזדמנות, לא רק לטובתכם, אלא גם ובעיקר לטובת כל עם ישראל.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל