פרשת ואתחנן - תפילה ציבורית

תפילת היהודי היא תמיד בעד כולם


תפילה ציבורית / הרב יצחק חי זאגא

בפרשתנו פרשת 'ואתחנן', אנו מוצאים את משה רבינו מתפלל ומתחנן לפני הקב"ה, שיתן לו להיכנס לארץ ישראל. אמרו חז"ל, שהתפלל משה, חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמנין 'ואתחנן' בגימטריא, וכל זה לא עזר לו. מי לנו צדיק כמשה רבינו, ותפילתו אינה נענית. הכיצד?

אומרים חז"ל, שאמר לו הקב"ה למשה, אם אתה נכנס לארץ, אצטרך לאבד את ישראל. תבחר מה אתה מעדיף. משה רבינו כמובן מוותר על תפילותיו ועל טובתו האישית, ואומר לקב"ה, 'יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל'. בסופו של דבר, מעדיף משה את טובתם של ישראל על פני טובתו האישית, שהרי משה כל כולו, לטובת כלל ישראל, ואם חייו ינתנו לו במקום חייהם של ישראל, זה כבר לא משה רבינו, אז למה לו חיים.

יש כאן לימוד גדול, שמלמדנו משה רבינו בהלכות תפילה. תפילתו של יהודי, צריכה להיות תפילה ציבורית, כללית, שעולה בקנה אחד עם טובתם של כל כללות ישראל. הגם שהתפילה היא כביכול בקשתו של היחיד, אבל היא מתעלית כשהיא נעשית במנין של יהודים, כי כל יהודי כפרט, עולה בתפילתו למקום הכלל ישראלי שבו, לאור השכינה ואור הנשמה שבו, ומשם מתעלה הוא ותפילתו, לשמי שמים, לבקש מריבונו שירחם עליו ויענה לתפילתו. צינור התפילות הוא הצינור של כל כללות ישראל. אז איך אפשר לבקש דבר, שאינו טוב לכללות ישראל. על כן, תפילת היהודי צריכה תמיד להיות, תפילה כלל ישראלית. השיבנו, רפאנו, ברכנו, השיבה שופטינו, שמע קולנו.

מתוך כך, אנו לומדים את המקום הנפשי והרוחני הבריא של כל יהודי. הרב קוק אומר, האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, ובכך גם תיבנה פרטיותו. כשיהודי חושב על הכלל, מתאמץ למען הכלל, בונה את פרטיותו מתוך ראיה כלל ישראלית, אז ודוקא אז, נבנית גם פרטיותו, בבריאות טבעית נכונה.