כשהתורה נעשית חלק מעצמות הוייתך
א) וילך משה, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל.. בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא.. (דברים לא' א-ב')
אנוכי היום – היום מלאו ימי ושנותי.. לצאת ולבוא – בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה (רש"י)
מה פשר הביטוי 'וילך משה'? מה הוא בא לבטא? עוד יש לשאול, מה פירוש שנסתמו ממשה ביום פטירתו, מסורות ומעיינות החכמה? הרי הוא שורש כל המסורות, ממנו מתחילה המסורת לכל ישראל? אפשר להבין שנסתמו מעיינות חכמה, אבל איך אפשר להבין את הביטוי מסורות, מי מסר לו, ממי הוא קיבל מסורת?
נראה כי מסורת איננה רק אינפורמציה, ידע שמועבר משכלו של משה רבינו לדורות הבאים. מסורת, היא זרימת חיים, העטופה בידע, המתחילה בקב"ה, וממנו נמשכת למשה. וממשה ליהושע, ולזקנים, ולנביאים ולאנשי כנסת הגדולה, וכך ממשיכה הזרימה מרב לתלמיד, עד לעצם היום הזה. ואם כן, ביום זה, נסתמה ממשה זרימת מסורות החיים, ומעיינות החכמה, המתחדשים בכל יום תמיד, כמעיין זה המשפיע בכל יום מים חדשים.
אז מה יש במשה כעת? כיצד הוא מדבר עם ישראל, וכותב בעצם את פרשת 'וילך'? התשובה היא, שעתה יש במשה, כל אותו אור שנדבק והתמזג בהוויתו העצמית. שנקבע בחיותו, בעצמותו. 'וילך משה', לומר לך, הליכתו זו מכוחו העצמי האלוקי, הטבוע בו מצד עצמו, גם כשאין זרימת מסורות, גם כשנסתמו ממנו מעיינות החכמה.
זהו בעצם השיא של חומש 'דברים'. שהרי כל החומש, הוא דבר אלוקים הבא ממשה רבינו, כביכול מצד עצמו. אלה הדברים אשר דיבר משה. חיבור של משה לאלוקים ולתורתו, עד כי כשמשה פותח את פיו ומדבר, דבריו הם תורת ד' ממש. זהו דבור של משה מצד האלוקות הטבועה בעצמותו לגמרי. לכן נאמר 'וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל'. שוב מזכירים את הביטוי הפותח את החומש, 'אלה הדברים', כי זהו השיא של הופעת הדברים, דבר ד', המתגלה כביכול, מצד משה רבינו עצמו, מהאור הטבוע בעצמותו.
ב) חזקו ואמצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם, כי ד' אלוקיך הוא ההולך עימך, לא ירפך ולא יעזבך (דברים לא' ו') לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו (רש"י)
משה רבינו מלמד את ישראל את כלל האמונה הבסיסי, שצריך להיות טבוע בכל יהודי. ד' אלוקיך הולך עימך תמיד. החזק ביד שלו. הוא כמו אבא שהולך עם בנו הקטן, אם הילד לא עוזב את ידו של אביו, האב לא יעזוב את ידו של בנו. הקב"ה לעולם לא יתן לך רפיון, להיות נעזב ממנו. וכמו שהובטח ליעקב אבינו, 'כי לא אעזבך'.
ג) ..מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה, בחג הסוכות.. תקרא את התורה הזאת, נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם, האנשים, והנשים, והטף, וגרך אשר בשעריך.. (דברים לא' י'-יא') המלך היה קורא, מתחילת אלה הדברים.. (רש"י)
למה צריך להקהיל את כל העם כולו, גם הילדים שאינם מבינים כלום. זהו מעמד ענק, ומורכב מאד לכאורה, מבחינה מעשית. כל העם כולו מגיע למעמד אחד, בו המלך קורא בתורה. ומדוע דוקא המלך? למה לא ראש הסנהדרין, או הכהן הגדול?
ספר החינוך מסביר, שכוונת מעמד ההקהל, הוא ליצור רושם גדול בלב כל העם. כשרואים את גודל הציבור הענק שהתכנס, שואלים, מה פשר המעמד הזה? כל כך הרבה אנשים? והתשובה תהיה, לשמוע את קריאת התורה מפי המלך. דוקא המלך, דמות של כבוד לאומי. מתוך כך, יתעורר הכבוד, והחשק בעקבותיו, לעסוק בתורה, ולדבק במצוותיה.
משה רבינו מלמדנו, כי יסוד החינוך כולו, מתחיל בשאלה הסביבתית, הציבורית, למי ולמה נותנים כבוד בציבור הזה, בעם הזה. אם מכבדים פוליטיקאים, אז כולם ירצו להיות כאלה. אם מכבדים אנשי כסף, אז כולם ירוצו אחר הכסף. אם בושה להיות דוסית, אז אף אחת לא תרצה להתלבש בצניעות, ואם בושה להשקיע בלימוד גמרא, אז מי ירצה להצטרף ללומדי הדף היומי.
ציבור שמכבד את התורה, עם שנותן מעמד כל כך מכובד לתורה, עד כי כל העם כולו מתכנס, והמלך בכבודו ובעצמו, עם כל כבוד מלכותו, עומד וקורא בתורה, יזכה לראות את בניו, כוספים ומשתוקקים, עמלים ומשקיעים בלימוד התורה ובקיום מצוותיה. וכמו שלימדנו מרן הרב קוק, שההתקרבות לתורה מתחילה בכבוד הדת. כבוד התורה.
גם בנקודה זו, מלמדנו משה רבינו ביום פטירתו, מתוך האמת האלוקית הטבועה בו בעצמותו, את האמת התשתיתית, היסודית, שעליה בונים את הבנין כולו.
ד) ויאמר ד' אל משה.. קרא את יהושע, והתיצבו באוהל מועד ואצונו. וילך משה ויהושע, ויתיצבו באוהל מועד (דברים לא' יד')
אם רוצה הקב"ה לצוות את יהושע, מדוע צריך גם משה רבינו להיות נוכח שם? ומדוע נאמר בלשון יחיד, 'וילך משה ויהושע, והסיומת בלשון רבים, 'ויתיצבו באוהל מועד'?
נראה כי גם כשנסתתמו מעיינות החכמה ממשה רבינו ביום פטירתו, עדיין האור עובר ליהושע בן נון, דרך משה רבינו. הסתימה היא מבחינת ההנהגה הנוכחית העכשווית של הדור הזה היום, אבל יסודו של האור, עדיין ולנצח זורם דרך נשמתו של משה רבינו, אל יהושע בן נון, וכך מרב לתלמיד, עד לעצם היום הזה.
גם כשזקן גדול הדור, עד כי מתקשה הוא לראות ולדבר, ללמד ולהסביר, עדיין, דבר הפוסקים החדשים, תלמידיו הקמים אחריו, הוא מכוחו, מכח האור האלוקי המאיר בנשמתו, וזורם דרכו אליהם.
לכן נאמר שוב 'וילך משה ויהושע', וילך משה מכוח האור האלוקי הטבוע בו בתוך עצמו, ובזה הוא ויהושע חד הם, כי כל האור שיש ביהושע, זורם לתוכו ממשה רבינו, ולכן נאמר בלשון יחיד – וילך. 'ויתיצבו באוהל מועד', כי באשר להנהגה המעשית המתחדשת ביום זה, הם עומדים שם כל אחד לתפקידו ועניינו הוא.
ה) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם.. (דברים לא' יט')
פרשת 'וילך' היא תחילת שיאו של חומש דברים, בו מופיע דבר ד' כדבר משה עצמו, כפי שהוסבר לעיל, אבל השיא עצמו, הוא פרשת 'האזינו', שירת משה.
והנה אף שמדובר בתורה שבכתב, מצוה הקב"ה ללמד את בני ישראל את השירה הזאת בעל פה. מדוע?
נראה כי חומש דברים כולו הוא הכנה לתורה שבעל פה, תורה המתגלה מתוך קדושתם העצמית של ישראל. ויש להתבונן מדוע היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק עם ירידת הדורות, וכשחשש רבי יהודה הנשיא שלא תשתכח מישראל, התיר לכותבה בלית ברירה. מדוע לא נכתבה מראש?
כשאדם לומד תורה מרבו, הוא עלול לטעות ולחשוב, שהרב מלמדו מה שיש בספר שלפניו. על כן, נצטוינו שלא לכתוב את התורה שבעל פה, כדי שיהיה ברור לגמרי לתלמיד, שהתורה המועברת אליו, עוברת מתוך נשמתו של הרב שלו, אל נשמתו שלו. הקב"ה מסר והזרים את החיות הזו, לתוך נשמתו של משה רבינו בהר סיני. הזרימה הולכת וזורמת ממשה ליהושע, ומיהושע לזקנים, וכן הלאה מרב לתלמיד. זהו נחל שהולך וזורם עד אלינו ממש. וכשיושב ממש עכשיו ברגע זה, תלמיד לפני רבו, ולומד ממנו תורה, אין זו אלא זרימת חיים הזורמת אליו מתוך נשמתו של רבו. ואל רבו מרבו, וכך עד משה רבינו בהר סיני שקיבל את זרימת החיים הזו מהקב"ה בכבודו ובעצמו. כך יוצא, שכל תלמיד הלומד כעת תורה מרבו, מקבל התורה מסיני ממש ברגע זה. דברים אלו, היה מדגיש וחוזר ומדגיש הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, ומקור להם בדברי מרן הרב קוק באורות הקודש.
שיאו של חומש דברים, בהופעת השירה הפנימית של כל התורה כולה. ואותה יש ללמוד בעל פה, כדי לומר לך, האור הזה, אינו אלא האור העצמי העולה מתוך נשמת כנסת ישראל, בעצמותה האלוקית הקדושה. על כן, נמסר אור זה ממשה רבינו, דוקא ביום בו נסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה. 'וילך משה'. לומר לך, זהו אור עצמי, שעולה ומתגלה מתוך עצם עצמותו של משה רבינו. מתוך האלוקות שטבע הקב"ה בעצמותו של משה רבינו, שהיא הפותחת את פיה עכשיו ומאירה אותנו.
ראו כמה אדיר כוחו של זקן, אדון כל הנביאים, משה רבינו עליו השלום. ומתוך כך, נוכל גם ללמוד מה נפלא כוחה של הנשמה הישראלית הקדושה, הגנוזה בתוך כל אחד מאיתנו.