חיי השוק הסואנים שוחקים את האדם עד שהוא מוכרח לשבות ולהיזכר מי הוא
האדם אינו מכונה לייצור כסף, ולא לייצור שום דבר אחר. יש לאדם נשמה, אור של חיים, רצון ושאיפה להתעלות. הכל טבעי, הכל עצמי, עולה מתוכו. אז לאן כל זה נעלם לפעמים?
בפרשת השבוע 'בהר', מצוה התורה על שנת שבתון בכל שנה שביעית, בה אסור לעבוד את האדמה. בשביל מה זה טוב? מסביר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שחיי השוק הסואנים, עם כל החשבונאות הקטנונית שלהם, שוחקים את האדם. הוא שוכח מי הוא ומה הוא, מה יעודו וענינו. הוא שוכח שיש לו נשמה, ושכל עולם החומר אינו אלא העטיפה של הדבר האמיתי והיקר והנפלא השוכן בתוכו. החיים נעשים אצלו, חיים של תשלום חשבונות, עבודה ומאבק להישרדות, התגברות על חיכוכים קטנוניים, וכל שאר החומרים המציקים והמעיקים. לכן נתן הקדוש ברוך הוא לאדם את השבת. בכל שבת משתחררת הנפש מכבליה הקשים, ומוצאת את השקט הנפשי, להתרכז בתוך הרוחני, ולזכור מיהי באמת. כמו יום השבת השבועי אשר נועד להתעלותו הרוחנית של היחיד, כך שנת השמיטה, השנה השביעית, נועדה להתעלותו של הציבור של הכלל. לפעמים מרוב מאבקים כלכליים וציבוריים, אנחנו שוכחים שעיקר חיינו הלאומיים, הם האידיאלים שלנו, ולא מאבקי החומר התופסים את מלוא רוחב הפס התקשורתי. אז באה שנת שמיטה, ומזכירה לכולנו, שעמדנו בהר סיני וקיבלנו תורה, כדי להאיר את העולם, ושכל שאר העניינים אינם אלא עטיפות של הדבר הגדול הזה, ולא יותר.
האמת היא, שלא מוכרחים לחכות לשמיטה. כמו שבכל תפילה, מתייחד האדם עם נשמתו, ובכל שבוע בשבת, מתייחד האדם עם עצמותו האידיאלית הטבעית, יכולים אנו גם בחיים הציבוריים, לקחת לפעמים אתנחתא רוחנית, ולהיזכר מי אנחנו ואיך קוראים לנו. זה יעשה רק טוב.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל