הגיוון בונה את הכלל ועושה אותו טוב יותר, הוא מכריח אותנו להיות סבלניים
סבלנות היא דבר חשוב. אבל מה עושים, אם לפעמים אין לנו סבלנות לדעות או לגווני אישיות, שפשוט נראים לנו לא בכיוון? מהיכן מביאים את הסבלנות?
בפרשתנו, מזכירים את האומנים שבנו וניצחו על כל מלאכת המשכן, בראש עמד בצלאל ואיתו אהליאב. למה שנים? אתם יודעים כמה קשה לשני אומנים להיות סבלניים זה כלפי זה? הרי לכל אחד מהם עולם מלא ולפעמים אף סוער, ואיך יתיישבו זה עם זה? באה התורה ללמדנו, שכשרוצים לבנות משכן, בית שישרה בו האור האלוקי, צריך דוקא גיוון, עם כל הקושי ליישב בין טעמים שונים. רק אז תהיה עבודה של ביטול האגו, והתרוממות להודות באמת, ולחפש את הטוב השלם, המחבר תפיסות עולם. הראי"ה קוק מסביר, שההגעה לאהבה ושלמות, אינה בנויה על גוון אחד, על זהות טכנית, אלא על דעות שונות החולקות זו עם זו, ומתוך צמיחתן ופיתוחן ואף מחלוקתן לשם שמים, הן מגלות את השלמות, עד שלבסוף באה ההכרעה המשלבת את הטוב והמעולה שבכל אחת מהדעות, לגוון שלישי הרמוני ושלם יותר משניהן ביחד. לא היינו מגיעים לשלמות הזו, ללא הגיוון. יתירה מכך, כתב הראי"ה קוק, שהסבלנות באה מתוך ההבנה, שבכל דעה, גם היא עקומה, מסתתרת לה עמוק בתוך ליבה, נקודה טובה, שיש לשולפה ממעמקיה, ולהוציאה לאור. אם תחשבו כך, תהיה לכם הרבה סבלנות.
הכהן הגדול בבית המקדש, היה לבוש בבגד הנקרא חושן שהיה מונח על חזהו. ובחושן, שנים עשר אבנים טובות, בצבעים שונים, המכוונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל. כמו לומר ולזכור, הגיוון שבקדושת השבטים השונים, בונה את הכלל, עושה אותו שלם יותר וטוב יותר.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל