ההכרה חייבת להחזיר הטבעיות שאבדה
מאמרי הראי"ה – לתקופת המעבר [השורות בהן נעסוק בשיעור] –
כך הוא גם בנוגע לקיום הדת והאמונה באנושיות הכללית. כח הנטיה הטבעית גרם לזה שהדת והאמונה הוחזקו ונשתמרו באנושות, בכל "שדרותיה הרחבות", מפני שבלעדן לא היה אפשר לחיי החברה להתקיים. אעפ"י שיחידי הסגולה, גדולי הרוח, היו מעולם בעלי דת ואמונה מתוך הכרתם הפנימית העמוקה בערכן הגדול האמיתי, הנה בהמון הגדול - אשר בכלל לא היה מפותח בשכלו ובמדעי, והכרה זו חסרה לו - מלא אותו הכח האינסטינקטיבי החזק הגנוז את מקומה של ההכרה ותפקידה, לקיום הדת והאמונה. אבל עם השתכללות החיים והתפתחות השכל וההכרה המוסרית - שהיא מתפשטת מתוך אוצרותיה הגדולים, האישים הפרטיים החשובים, אל הכלל כלו - נתחלש כח הנטיה הטבעית הזאת, ולפי מדה זו אין הדת והאמונה מתקימות עוד כ"כ בהמון ע"פ הנטיה הטבעית, כי אם גם על פי הכרעת ההכרה בטובן ואמתתן. אמנם ההכרה עוד לא נתבררה, כי לא באה עדיין ההתפתחות הרוחנית לידי מדה זו, מכל מקום הועילה התחלת ההתנוצצות שלה להחליש את הנטיה הטבעית. וכיון שסוף כל סוף אי אפשר להיות לעולם מעמד קבוע ומלא בלא אור האמונה, המאיר את כל מחשכי האדם, הרי מוכרחת היא ההכרה שלא להפסק באמצע מהלכה, כי אם ללכת ולהתעלות עד אשר תבא אל מטרתה, אל מצבה הנכון, שהנטיה הטבעית תשוב להתגלות בו בכל שלמותה ועוזה על פי הארתה והישרתה של ההכרה הברורה.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל