מה מתכוונת התורה באומרה שבחומש דברים משה מבאר את התורה? איך זה קשור לפתיח הארץ ישראלי של הפרשה? האש הישראלית
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לה' מנחם אב תשפ"ה
א. דברים א' –בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. ה' א-להינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדל נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם. רש"י - הואיל - התחיל כמו (בראשית יח) הנה נא הואלתי. באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם.
ב. בכור שור - הואיל רצה, כמו "ויואל משה לשבת". שמות ב' - ויואל משה לשבת את האיש. אונקלוס - וצבי משה למתב עם גוברא. מלבי"ם - ויואל. כבר בארתי (הושע ה) שפעל יאל מורה שנתרצה אחר שמאן תחלה בדבר.
ג. בראשית יח' - ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר. אבן עזרא - ואין מלת הואלתי כמו החילותי רק פי' רציתי, וכן הואיל משה. רד"ק - הואלתי - רציתי לדבר עוד אל ה'. הכתב והקבלה - ויתכן שאין כונתם הרצון הפשוט, רק התאמצות הרצון והתחזקותו.
ד. גור אריה למהר"ל - בשבעים לשון פירשה להם. דאם לא כן, מהו לשון "באר", שמשמעותו מבואר עד שהכל מבינים, אלא שפירש להם בשבעים לשון. והרא"ם מפרש דילפינן בגזירה שוה "באר" "באר" דכתוב בפרשת כי תבא "באר היטב". ו"היטב" בגלגולו שבעים, כזה; ה', ה"י, הי"ט, היט"ב.
ה. דברים כז' - והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל.. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. רש"י - באר היטב - בשבעים לשון. רא"ם - כי היטב בצרופו עולה שבעים.
ו. אורות התחיה טז' - אז קמים צדיקים פנימיים לתשועה, בעבודה שבחשאי, ובגדולת נפש חיה יחידה, באים ופותחים את הצנורות הסתומים, לשום סוד ד' בלמודיו, ולמודי ד' הם כל מה שבעולם, וביחוד כל מה שיש בו משום תקוני העולם, ומעוררים הם את הקדש שבכל לשון בכחו של יוסף, שכלל הכל באות ה' שבו נברא העולם הזה שנתוסף על שמו ובכחו של הדבור שבסיני שבא להרבות אור גדול יותר ויותר מזה, "ד' אלהים יתן אומר המבשרות צבא רב" שנחלק כל דבור לשבעים לשון, וכן באר משה את התורה היטב, והיטב זה היינו שמצא ערך הטוב האמתי שבכל לשון, הכח המאצילו בהוד קודש.. וכל מה שתגדל השפעת לשון הקודש בעולם, וכל מה שיעלה כח התורה והתפלה הטהורה, המאמצת להרחיב את אור האצילות הא-להית בעולם, לבררה ולהודיע לבני אדם הדר כבודה בכל דרכי הודעה ובכל דרכי ברור והסברה, כן יוסיף האור להגלות על כל שפה ולשון ועל כל חכמה ומדע, וקל וחומר שיחול אור ד' על כל דברים שבטעם.
ז. הקדמה לעין איה - זאת היא תכונת הפירוש.. הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר.. אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותם הרעיונות הכלולים במאמר.. להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר.. שהוא השם הנאה לביאור, מלשון באר, באר מים חיים, ע'פ המדה הזאת יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים, מאבותינו הקדושים ע"ה.
ח. ליקוטי מוהר"ן כ' - דע שיש נשמה בעולם, שעל ידה נתגלה ביאורי ופירושי התורה.. וזאת הנשמה כל דבריה כגחלי אש, כי א"א לקבל ולשאוב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי אש, בבחי' (ירמיה כ"ג) הלא כה דברי כאש. וכשהנשמה הזאת נופלת מבחי' הלא כה דברי כאש, ואין דבריה כגחלי אש, ודבריה נצטננין, אזי נסתלקת. וכשנסתלקת, אזי נסתלק ביאורי התורה הנמשכת על ידה.. ואז נתעורר מריבה על הצדיקים.. ומי שרוצה להמשיך ביאורי התורה, צריך מתחלה להמשיך לעצמו דיבורים חמים כגחלי אש כנ"ל. והדיבור נמשך מלב העליון.. וצריך לשפוך שיחו בתפלה לפני הש"י, וע"י תפלתו נכמרו רחמי הש"י עליו, ונפתח לב העליון. כי עיקר הרחמים הוא בלב, ונשפע מלב העליון דיבורים, ועל ידי הדיבור ממשיך ביאורי התורה ג"כ משם.. והלב נכמר ברחמים, ומשפיע דיבורים חמים, בבחי' (שם ל"ט) חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. ובלב הזה כתובים כל ביאורי התורה.
ט. אוה"ק ג' עבודת הקודש י' - ההתלהבות הפנימית מאור הקודש, הצמאון התוכי לאור ד', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם. מוסר אביך פ"א ז' - סערת הלב והתפעלות הנפש מתנגדת לגמרי לחכמה שתתישב באדם, ואם כי טובה היא לפעמים.. אינה כ"א לקבוע ביותר בעומק הנפש את קנין הדעת שכבר קנתה, אז ישתרש יותר ויוכר יותר, אבל קביעות דעת והשכל בתחילתה, מנוחה שלמה דרושה לה.. וזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד.. אבל סערת הנפש כפי המוכרח ראוי להגביל לה זמן אחר, להקדים או לאחר, אבל הלימוד יהי' במנוחה בישוב בשמחה.
י. אורות הקודש ג' עבודת הקודש יא' - את הצמאון הא-להי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי.. הצמאון העמוק והלוהט, כשהוא מתחבר אל השכל, החוקר והדורש, המצייר והמשכלל, משפיע הוא בו כח חיים רעננים ועליונים, מאזר הוא את כח החכמה באזור גבורה, והגבורה משתלהבת בלהבות אור מלאי גוונים וצבעים נפלאים.
יא. אורות ארץ ישראל ח' - בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית.