מדוע מכנה הגמרא את הברכה לאחר ההלל הנאמר בליל הסדר בשם ברכת השיר? איך יתכן שמפצלים אותו? מה מיוחד בו? ואיך זה קשור לנרצה?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, ערב ראש חודש ניסן תשפ"ו
א. ויקרא א' – אדם כי יקריב מכם קרבן לד'. זוהר ויקרא ה. – א"ר אלעזר האי קרא הכי הוה ליה למכתב, אדם כי יקריב קרבן לד' מהו מכם, אלא.. לאפוקי אדם אחרא דלא הוה מכם.
ב. פסחים קיז: - משנה. מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר. גמרא. אמר לו רב חנן לרבא שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס, אמר לו ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה. רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר. מאי ברכת השיר. רב יהודה אמר יהללוך ה' א-להינו. ורבי יוחנן אמר נשמת כל חי. תנו רבנן רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי רבי טרפון ויש אומרים ה' רעי לא אחסר.
ג. שולחן ערוך תפ' - כוס רביעי מתחיל לא לנו וגומר עליו את ההלל; ואינו אומר יהללוך, אלא אומר אחר גמר ההלל הלל הגדול שהוא מהודו לה' עד על נהרות בבל שהם כ"ו כי לעולם חסדו, ואחר כך אומר נשמת כל חי וישתבח עד ומעולם ועד עולם אתה א-ל, ואז יאמר יהללוך עד מלך מהולל בתשבחות, ושותהו בהסיבה.
ד. שו"ע תפח' - שחרית נכנסים לבית הכנסת, וקורים הזמירות של שבת, ומתפללין תפלת שחרית, וגומרין ההלל, ואין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע.
ה. ר"ן על הרי"ף פסחים כו. - מאי ברכת השיר, רב יהודה אומר יהללוך. מדמברכינן בליל פסחים לאחר קריאת ההלל יהללוך משמע שמברכין לפניו לגמור הלל כדרך שמברכין לפניו לגמור הלל בכל הימים שגומרין אותו שאי אפשר שיברכו לאחריו ולא לפניו שהרי שנינו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו.. אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה.. וזו שהקשו מדתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו אפשר לתרץ לפי דבריהם שברכת יהללוך בלילי פסחים אינה באה על קריאת ההלל לאחריו כדי שנאמר שתהא טעונה לפניו אלא על כוס רביעי היא באה. והיינו טעמא דקרי ליה הכא ברכת השיר, והיינו דהכא שיילינן מאי ברכת השיר ואילו התם בסוכה דהוא עיקר דינא דהלל כי קתני (דף לט א) מקום שנהגו לברך אחריו יברך לא שיילי מאי מברך אלא ודאי ברכה אחרונה של הלל היתה ידועה אצלם ולא שאלו עליה מעולם. אבל הכא ברכת הכוס היא ולפיכך שינו שמה וקראוה ברכת השיר. כלומר שאינה ברכה על קריאת הלל אלא ברכת השבח היא ולפיכך חותמת ואינה פותחת כענין שמצינו ברכות השבח.
ו. שמות ו' - ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. אבן עזרא - ולקחתי כאשר תקבלו את התורה על הר סיני. העמק דבר - לי לעם. שתהיו מנהיגים מלכותי.
ז. ישעיהו מג' – עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. שיחות הרצי"ה שמות עמ' 78 - עם ישראל הוא יצירה מיוחדת שענינה לספר כבוד ד'. שם ישראל קשור בשם ד', "ושמנו קראת בשמך". גילוי אלוהות והודעת אלוהות שלא דרך עם ישראל זוהי גניבה, חילול הקודש ועבודה-זרה.
ח. ברכת ברוך שאמר – המהולל בפה עמו. עולת ראי"ה א' על ברוך שאמר עמ' קצז' – הכרת הגודל הא-להי היא סגולה, שתמיד היא עלופה במחשכים. כי כל ציור אנושי הרי הוא אפל לגבי האורה העליונה. ועל כן רק מתנת ד' היא, שנתנה לישראל, שמאירה בנשמתם פנימה אותה האורה הא-להית, שעל ידה, כשהם באים לספר את גדלו העליון של נורא תהלות ברוך הוא, הם מביעים את הדברים מתוך אותה נקודת האורה הא-להית שהיא מאירה את הציורים החשכים של הנבראים. ונמצא שהדברים מאירים באור האמת העליונה, והתהלה, שהיא מענין "אור כי יהל", היא תהלת אמת, פדויה מכל ציורי חשך. "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". המהולל בפי עמו.
ט. תהלים מח' - גדול ד' ומהלל מאד בעיר א-להינו הר קדשו. זוהר ויקרא ה. - רבי אבא פתח שיר מזמור לבני קרח, האי שיר תושבחתא מעליא הוא על כל שאר תושבחן.. וזכו בני קרח לשבחא לה לכנסת ישראל, ושבחא דכנסת ישראל קא אמרי.. דכתיב גדול ד' ומהלל מאד בעיר א-להינו הר קדשו, אימתי אקרי קודשא בריך הוא גדול, בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה הדא הוא דכתיב בעיר א-להינו הוא גדול.. ותושבחתא דישראל הוא, מאי משמע, אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא, ולאו הוא גדול ולא מהולל. ישעיהו ל' - השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.
י. אורות הקודש ב' האחדות הכוללת ל' – יש שהוא שר את שירת נפשו.. ויש.. שירת האומה.. ויש.. שירת האדם.. ויש..כל היקום כולו.. ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת.. כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל.. ישראל שיר אל.. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.
יא. אורות ישראל ג' ה' - הצמאון להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קודש, מובדלת מרגש דוגמתה אצל אומות העולם, שרפוד בהרבה שנאת הבריות ורשעה בלא אידיאל קדש פנימי. הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לד', לאור תורה, ליושר, לחכמה, וכל טוב ונעלה.