כשהאנוכיות גואה היא מנתקת. רק הפונה כעני לאלוקיו, אור ד' משפיע בו אהבה מתחברת. גאות ד' צריכה להופיע בנשמתנו הלאומית
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליא' סיון תש"פ
א. במדבר יב' – והאיש משה ענו עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ילקו"ש יתרו שב' - ומשה נגש אל הערפל, מי גרם לו, ענותנותו, שנאמר והאיש משה וגו', מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.. וכל מי שהוא גבה לב, גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל..
ב. נדרים לח. - אמר ר' יוחנן, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. ספרי קא' - והאיש משה עניו מאד, עניו בדעתו, אתה אומר עניו בדעתו או עניו בגופו, ת"ל ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי ירד על סיחון והרגו ירד על עוג והרגו ד"א.. אתה אומר עניו בדעתו או עניו בממונו.. מצינו שהספיר של לוחות של משה היה.. הכתב והקבלה - ישנם כמה סבות גשמיות הגורמים כניעה ושפלות לאדם, כגון חלישת כח הגוף.. וכל אלה לא היו במשה, אבל מדעתו ורצונו התנהג בדרך ענוה, ואף שלא היה נעלם ממנו סגולותיו היקרות, ידע שהוא אב לחכמים ולנביאים, בכל זה.. העביר זכרון סגולותיו ומעלותיו הנפלאות מנגד עיני לבו והטה עיניו לטובת כל זולתו, ונפש כל אחד מישראל היה יקר בעיניו יותר מנפש עצמו, עד שבחר להמחות מספר החיים למען הציל נפשות ישראל. תורה תמימה - מאי זכות היא לאלה המעלות, גבורה, עושר, וחכמה, שעבורם ישרה ה' שכינתו.. יען שאינו דומה ענוה של איש חלש ואביון ואינו מלומד, לענוה של איש גבור ועשיר וחכם וגם בעל קומה.. ואם איש כזה הוא עניו אמתי אז מדת ענוותו באמת מעלה גדולה היא..
ג. ליקוטי מוהר"ן תניינא ז' - דע, כי מי שרוצה לחגור מתניו, להיות מפרנס, ליתן פרנסה להתלוים בו, הוא צריך שיהיה איש חיל, ולא יהיה ההיפך שקורין (רוע מזל ש"מ). כי צריך שיהי' לו קצת ממשלה, כי כל הפרנסה נמשך מהמלכות.. וזה בחי' (רות ב) לעת האכל גשי הלם, אין הלום אלא מלכות (זבחים קב). כי צריך שיהי' לו ממשלה, בחי' מלכות, לעת האכל, כי עי"ז נמשך הפרנסה כנ"ל.. והמלכות מקבל הפרנסה, מן בחי' הידים שיש בים החכמה. דהיינו הרמזים, שהם בחי' ידים.. בבחי' (תהלים קד) זה הים גדול ורחב ידים. ומאלו הידים, מקבל בחי' המלכות את הפרנסה, בבחי' (שם קמה) פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.. בחי' הארת הרצון, שמתגלה בתוך הפרנסה.. הארת המקיפים.. הארת הרצון.
ד. נתיבות עולם נתיב התורה ב' – ומדה העצמית שגרמה למשה שהיה מקבל התורה, היא הענוה.. וכמו שאמרו ז"ל באגדה בפרק רבי עקיבא, שבת פט., הואיל ומעטת את עצמך תקרא התורה על שמך, שנאמר, זכרו תורת משה עבדי.. ובעירובין נה., אצל לא בשמים היא, לא בגסי הרוח היא, שאין להתורה שייכות כלל לגס רוח שהוא בעל מדה גשמית.. הגשם יש לו רחקים מוגבלים, וזהו מדת גס רוח, שהוא מגביל עצמו בגדלות לומר כי כך וכך גדול הוא. לכך אין ראוי מדה זאת, אל התורה שהיא שכלית, ולא יכנס השכל בגדר הגבול, אשר הגבול הוא שייך אל דבר הגשמי. מידות הראי"ה גאוה ב' - אין בכל המדות הרעות מדה המגשמת את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאוה.
ה. סוטה ה. - אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר.. גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא איתו לא אוכל. אוה"ק ג' מוסר הקודש צז' - רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא.
ו. אוה"ק ד' הענוה האצילית יא' - שורש הגאוה הוא בקדושה גדולה, היא הגאוה הקדושה. מתגאים אנו בד', בא-להים הגדול חרב גאותנו, מתגאים אנו ביחד עם כל העולמים, עם כל היצורים, כי כולנו יצורי א-להים חיים אנו, כולנו הננו קשורים באור החיים השלמים העליונים, כי סוף הכל להאגד בחיי כל. מה רבה היא ההארה המפוארת של מקור חיי העולמים, ההולכת ושוטפת על הכל. מתגאים אנו בגאות ד'. גאות ד' היא מקור הענוה, מקור השלום, אש אוכלה המכלה את כל הזוהמא של גסות והפרדה, של כל טומאת רעיון, של כל חולשה וטמטום, אור ד' ויאר לנו, עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה. מדות הראי"ה גאוה כז' - לפעמים מתגאה הצדיק מאד מפני גאות ד' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קדש קדשים, ודבריו הם חוצבים להבות אש, והוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו אז ענוה פסולה, וגאוה זו היא ממולאת בענוה, הממוזגת בגבורה ושמחה ואהבת נצח לכל. קובץ א' תקס' - הצדיק צריך להכיר את עצמו. ואם יודע הוא שגאותו נובעת היא ממקור הקדושה, מפני שהוא מתגאה במלכותו של מלך כל עולמים ומתפאר בתפארתו, אסור לו לבטל גאות קודש זו בהשפעה של שפלות דקטנות, כי אם יצחצח אותה הגאוה מכל סיג על ידי הופעת אור של גדולה, וממילא תתאחד עם הענוה הגמורה. זבחים קב. - אמר עולא, בקש משה מלכות ולא נתנו לו..
ז. קובץ ב' רצט' - כל רוח הקודש מופיע מעורב בצחצוחי טומאה, שההופעה היותר עליונה של נשמת הקודש, שמתגלה בטהרת התורה של שכל העליון, מטהרת אותו. וכל מה שההופעה יותר עליונה, צחצוחי הטומאה הם ממין יותר חזק בדרגה דילהון, והמלחמה יותר חזקה.. והצחצוח טומאה היותר גדול הוא זה של גאוה, שמתטפל עם ההופעות החזקות, שהולך ומזדכך על ידי אור הענוה, הגדולה מכולן, הסמוך לרוח הקודש, המהפכת את עצם רוח הגאוה לרוח קודש של גאות ד', המגלה את עומק סוד הענוה מניצוץ של זיהרא עילאה דאדם הראשון, העולה מעל הארת אספקלריא המאירה, שהוא יסוד אור התורה שקבל משה, הענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, מהר סיני, שהיא נובלות חכמה של מעלה. וגאותן של ישראל היא יסוד מלכות שמים, העולה על הראש לעת האוכל, גש"י הלום, הנאמר ברות, וטבלת פיתך בחומץ, יסוד הגאוה, חמרא אכתפא דמאריה שוור, ואף כי היין בוגד גבר יהיר, ושתויי יין משום גאוה נגע בה, והמפיק מגן בשעת גאוה תפילתו נשמעת. וביצחק, שפחדו הוא אל טוב ד', נאמר ויבא לו יין וישת, ובביסום עליון זה של גאות ד' עליונה, הוארה ברכת יעקב בלבושי עשו החמודות.. וד' מלך גאות לבש, על ישראל גאותו.