דוקא כשמשתוללת סופה זוגית או חברתית ושורשי האהבה הלאומית או הפרטית עומדים למבחן, זה הזמן להתאהב עמוק הרבה יותר
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לב' תמוז תשפ"ג
א. במדבר כא' – על כן יאמר בספר מלחמות ד' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. אונקלוס - על כן יתאמר בספרא קרבין עבד ד' על ימא דסוף וגבורן על נחלי ארנון. רש"י - כמו את יהב.. והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף. אבן עזרא - בספר מלחמת ד' - ספר היה בפני עצמו, ושם כתוב מלחמות ד' בעבור יראיו. ויתכן שהיה מימות אברהם, כי ספרים רבים אבדו, ואינם נמצאים אצלנו, כדברי נתן ועדו ודברי הימים למלכי ישראל, ושירות שלמה ומשליו.. ושם והב איננו לשון הקדש, וכן ופסי, ושתי, ויזתא, גם ושני (דה"א ו, יג), או פי' ושני, הוי"ו לחבור. וכל זה למה? שלא נמצא וי"ו שרש בראש המלה, רק מלת ווי העמודים, רק תמצא תחת יו"ד, כמו ולד. דעת זקנים - את והב תיבה אחת והיא כמו בהתודע יוסף.. והכי נמי את והב כמו אתיהב למלך מואב בסופה ובסערה שהיא נצוח שנלקחה ארצו עד הנחל. מנחת שי - במקצת ספרי' מדוייקי' כ"י חדא מלה כתי'. וכ"כ החזקוני.. ומדברי המפרשי' נראה דתרתין מילין כתיבי'. מלבי"ם – הוא המקום שקרא בשם מתנה, שתרגום של נתן הוא (והב) [יהב] והוי"ו והיו"ד מתחלפים.
ב. ישעיהו ה' - שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ד' צ-באות.. ונשא נס לגוים מרחוק.. והנה מהרה קל יבוא.. וגלגליו כסופה. ישעיהו כט' - מעם ד' צ-באות תפקד ברעם וברעש וקול גדול סופה וסערה. רש"י - ואחרי שתשפלי.. תפקד אריאל מאתי להושיעה ברעם וברעש וגו'. משלי י' - כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם. מלבי"ם - הרשע אין לו שורש חזק במציאות רק קיום מקרי, כדבר הבלתי נשרש בחוזק אשר בעבור סופה וסערה ישאהו הרוח.. אבל צדיק יסוד עולם, שהוא י"ל קיום בהמציאות מצד שלמות נפשו ומצד השגחת ה', ובעת סופה לא לבד שלא ינידהו הרוח ומקרי הזמן, כי הוא כיסוד מוסד לא לבד לעצמו רק לעולם הכללי, כמו שהיה בנח, וכמ"ש בב"ר..
ג. ברכות נד. - תנא: את והב בסופה - שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל, כי הוו קא חלפי ישראל אתו אמוראי עבדי להון נקירותא וטשו בהון, אמרי: כי חלפי ישראל הכא נקטלינון, ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו; כיון דאתא ארון, אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון, ונחת דמייהו לנחלי ארנון. כי אתו את והב, חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו ואמרי להו לישראל ואמרו שירה.
ד. קידושין ל: - אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסופה אלא בסופה.
ה. ברכות לא. - תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו. מציאות קטן רפה' - י"ל על דרך רמז, שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ומחלוקת מביא לידי שכחה, וכמה שאמרו חז"ל (ספרי מטות קנז) כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ובשם האר"י נמצא (ילקוט ראובני פ' תולדות וחת"ס שבת קמז, ב בשם ר"ש מאוסטרופולי בס' ליקוטי שושנים), שהשר הממונה על השכחה רי"ב שמו, ועל כן נתחלף לר' אלעזר בן ערך בשכחתו החר"ש הי"ה לב"ם. והנה, עיקר השלום ניכר על ידי קטטה שמתחילה, כמו שיתרון האור מתוך החושך, ועל ידי מה שאב ובנו רב ותלמידו שנעשים אויבים במלחמתה של תורה, על ידי כן נתחזק אהבה, 'את והב בסופה'. והנה, ענין האהבה אחדות הלב, וכאילו לב אחד להם. ותלמידי חכמים שבבבל שונאים זה את זה (פסחים קיג, ב), והיינו על ידי פלפול ושנאת אויבים בשער, ואחר כך נעשים אוהבים, והאהבה קיימת יותר מאלו לא הייתה קטטה מעולם, שאפשר שעל ידי איזה שינוי רצון תפרד, אבל האהבה ואחדות שבא אחרי מחלוקת שהיא לשם שמים, מתקיימת (אבות ה, יז). וזהו שאמרו 'הנפטר מחבירו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה', במשא ומתן של הלכה, ואפילו אב ובנו כו' נעשו אויבים ואחר כך נעשו אוהבים, ו'מתוך כך זוכרהו', שזוכר אהבתו ומתקיימת.
ו. אורות הקודש ד' השלום ט' - כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחים שאי-הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אע"פ שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מ"מ אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם. וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד. שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות. עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה, ואם שמכל מקום את והב בסופה כתיב, ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד.
ז. אורות התחיה מד' – מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית.. הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם. בראשית לט' - ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל. רש"י - היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה. פסחים כב: - עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' א-להיך תירא - לרבות תלמידי חכמים. בראשית ב' - על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.