אז הוא פרש מהיין והרחיק את תאוותיו. כל הכבוד! אך מה פשר ההכרזה "נזר אלוקיו על ראשו"? איך הפכה הנזירות לכתר אלוקי על ראשו?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לח' סיון תשפ"ה
א. במדבר ו' – איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם כי נזר א-להיו על ראשו. כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. רש"י - אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין. להזיר לה' - להבדיל עצמו מן היין לשם שמים. אבן עזרא – ויש אומרים כי מלת נזיר - מגזרת נזר, והעד כי נזר א-להיו על ראשו.. דע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמתי, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות. אלשיך - קדושת כהן גדול, שאפילו לאביו וכו' לא יטמא.. יקנה האדם על יד פרישתו וחסידותו.. והותר, כי שם מתייחס הנזר אל שמן משחת קדש ובזה הוא עצמו אליו יתברך יתייחס.
ב. מאמרי הראי"ה עמ' 148 – הסוכה האחת - כל זמן שכח הדמיון הבא מתוך ההשפעה הרוחנית הירודה.. הוא השולט על המערכת של החיים, היחידיים והצבוריים.. אי אפשר לקוות לשיווי בדעות, ולאחדות של שלום.
ג. ריקאנטי - מצות הנזיר דומות לכהנים, כי הוא נכנס בגדר החסד, ועל כן נקרא קדוש.. וטעם תער לא יעבור על ראשו.. כי הנזיר כחותיו הם ממדת החסד ושערותיו רומזים לצינורות עליונות ולכחות א-להיות הנאצלות ממדת החסד, ולפיכך אסור להשחיתן. הלא תראה כי בהשחתתן חוזרין וצומחין, רמז שהשם יתעלה מאציל אצילותו ונותן מהודו ואינו חסר. והבן כי שמשון בהתגלחו אבד כחו בעבור היותו נזיר, כי י-י' יתעלה סר מעליו שנפסקו ממנו צינורות השכינה שמשם ניזונין עליונים ותחתונים. אמנם בלוים באה המצוה בהפך כדי לכלות הקוצים מן הכרם, כי צריך לבער כחות הטומאה שלא ישלטו. יש מחכמי הקבלה מפרשים כי מצות הנזירות רומז לכלה הכלולה מן הכל, ועל כן סתם נזירות שלשים יום, רמז למה שנאמר [תהלים פט] כירח יכון עולם, ונאסר ביין שאין פוסקין יינות באשה [כתובות סה.] שלא תהיה מדת הדין קשה, וזה טעם כי יפליא, וידעת לשון הפלאה מלשון [שמות לג] ונפלינו אני ועמך, היפלא מי-י' דבר [בראשית יח].. וטעם תער לא יעבור על ראשו, שלא להפסיק צנורות השכינה. גם הוזהר מליטמא למת שלא יכנסו כחות הטומאה בהיכלי קדש שנאמר [שיר השירים ד] כלך יפה רעיתי ומום אין בך.
ד. זוהר אדרא רבא – נשא קלט: - קם ר' אלעזר פתח ואמר (תהלים קיח) מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה וגו', עד מבטוח בנדיבים, תנא הכא ט' תקונין דבדיקנא דא, להני תקונין אצטריך דוד מלכא בגין לנצחא לשאר מלכין ולשאר עמין, ת"ח כיון דאמר הני ט' תקונין לבתר אמר כל גוים סבבוני בשם י-י' כי אמילם, אמר, הני תקונין דאמינא למאי אצטריכנא, משום דכל גוים סבבוני ובתקונא דדיקנא דא ט' תקונין, דאינון שם י-י', אשצינון מן עלמא.
ה. אורות הקודש ב' התעלות העולם כז' - הקדמת נעשה לנשמע הוא היסוד היצירתי, השורר בעולם המוחשי והאידיאלי. הבנין בהתגלמו מתקבץ הוא מהפרטים, ובקיבוצם של הפרטים משתכלל הכלל. והעדות על המחשבה שלמעלה מכל מחשבה, על הכונניות המטרתית שלמעלה מכל מטרה, היא הולכת ומתבלטת. ובמוסר החיים של האדם, אותו הרצון הכמוס דוחפו תדיר, ובידו לשא עין להחפץ המגמתי העומד ממעל לו, נזר א-להיו אשר על ראשו. וכפי הרוממות של העלאת עצמיותו אל העולם המגמתי העליון, זכירת הצור בי-ה ד' צור עולמים, ככה ימצא מין את מינו וניעור. והניצוצות של החיים, שהם פזורים בחגוי הנטיות הקטעיות, באים ומאירים בצורה תאורית, חקוקת פנים עשירים ומשוכללים, ונעשים חייו של אדם עליונים. והעם נעשה עם קדוש, הרואה את המחשבה העליונה שיש בבנין עולם ביצירתו התולדתית. וכל רעיון וכל חפץ אישי הרי זה מתעלה, וחוזרת ההתעלות האישית, ומוסיפה אורה גדולה בהאופי הכללי, שנעשה יותר בהיר ויותר מזהיר. והרצונות הסמויים נעשים מלאי דעה, בהירי מציאות, ואותו החשך שבדרך רשעים הולך ונגרש, ונסו הצללים. ואותו דרך הטוב, אותו הדר הנועם, המוסר היותר עליון, הנשאב מהמקור הא-להי היותר טהור, הולך ומפכה את מעיניו, ובני אדם שואבים בששון ממעיני הישועה, וישועת ד' ממהרת לחבוש לכל שבורי לב.
ו. אורות התחיה ז' - ממעמקי הגניזה של הנשמה נקח את האור אשר יחיה את העם כלו, להעמידו על רגליו. כח החיים הולך הוא ומתגבר, הוא פורץ לו את נתיבותיו.. האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים, כלים רבים, נשמות בריאות של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו. המקדש, הנבואה והמלכות וכל תכסיסיהם, שולחים אלינו את קום, את אורם הזרוע בארץ חיים. קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפינו, הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל. הננו נקראים להכון לקראת האור הגדול הזה, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו. הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא רק הוא מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה. מתאימה עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת הרוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסתורית. באין מטרה לגבורת החיים תלך הלוך ונמוג, חילה ימעט והיא תתנון ותצעד אל הבליה, הנכונה לפניה במורד, וגבורת החיים העליונה המעוטרת בכלל, בקהל עם, היא מופעת במטרתה הנכונה לפניה בחיינו אנו, בחיים התוכיים שלנו, שבשביל כך אנו חיים וקימים, נלחמים ומנצחים.