הזכות להיות מבוני ארץ ישראל ואזרחי מדינת ישראל בדור הגאולה מחייבת גדלות אישית ולאומית. מהו המפתח לגדלות הזו?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, ראש חודש מנחם אב תשפ"ג
א. דברים א' – אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב. רש"י - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. מול סוף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים.. כדאיתא בערכין (טו א).
ב. אור החיים – במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה: הא') שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בעבר. ב') שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז"ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן. ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר.. ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה. ה') מאמר התנא הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ"ב) שוב יום אחד כו' ופי' שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו.
ג. רבינו בחיי - מול סוף, בשביל מה שאמרו בים סוף.
ד. בעל הטורים - מול. ב' במסורה. מול סוף. ואידך מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב). ה' דברים נאמרו בקנה, אין מוהלין בו ואין חותכין בו בשר ואין שוחטין בו ואין מקנחין בו כדאיתא במסכת חולין (טז ב). וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע עשה לך חרבות צורים ואל תמול בקנה הגדל בסוף, פירוש באגם. וזהו מול סוף מול את בני ישראל.
ה. זוהר לך לך צג: - פתח חד ואמר (שופטים ה') בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י-י', מאי קא חמו דבורה וברק דפתחו בהאי קרא, אלא הכי תנינן לית עלמא מתקיימא אלא על האי ברית.. והיינו דתנינן דאמר קב"ה ליהושע וכי ישראל אטימין אינון ולא אתפרעו ולא אתגלייא ולא קיימין קיימא דילי, ואת בעי לאעלא להו לארעא ולאכנעא שנאיהון, (יהושע ה') שוב מול את בני ישראל שנית, ועד דאתפרעו ואתגלייא האי ברית לא עאלו לארעא ולא אתכנעו שנאיהון, אוף הכא כיון דאתנדבין ישראל בהאי את אתכנעו שנאיהון תחותייהו וברכאן אתחזרו לעלמא הדא הוא דכתיב בפרוע פרעות.
ו. אוה"ק ב' הקודש הכללי ג' – הקדושה העליונה, כשהיא מופיעה על היחיד ועל הצבור, היא מעמידה אותם על המעמד של הרצון העליון, המופיע בכל ההויה כולה, וממילא זורח גם כן בם אותו האור המקורי, שמחיה את אותו הרצון הקדוש והנשגב. הרצון הפרטי אינו אז מצומצם ומאופל, סגור במצרים של ההשגות והמאויים שעל פי התנאים המצומצמים של ההויה, כי אם הוא בוקע ועולה, הולך ומזהיר לאין חקר, ומתאחד הוא בפנימי פנימיות עם הענג העליון, העדן הא-להי, בכל מילואו וטובו, היורד לההויה כולה בשפע אורו.
התעלות הרצון למרומים עליונים הללו היא מחדשת את כל טפוס ההויה לצד מעלה, חוקי החיים, חוקות שמים וארץ מאירים באור עליון, באור של גדולה, באור של הופעת חיים בכל היש בצורה עליונה, בצורה רחבה ומלאה, באור חי העולמים ומקור חיי החיים. כל התורות, הדינים, הרעיונות, המוסרים, הטבעיות, הסדרים, הנימוסים, החכמות, השירים, הרצונות, זעזועי החיים, תנועות ההויה, התקימותה, אחיזתה במדות הישות, אינם אלא אוצרות מלאי אושר, שהרצון המתעלה מכל, בעדנו, בגבורת עוזו ובהוד נצחו, ביסוד תפארתו וברום חשק תפארת מלכותו, יגלה ויראה בהם בזוהר מלא. מהתנועה היותר תחתונה הולכים הדברים כסדרם בלא הפסק עד המרומים העליונים. הישוב המדיני, החיים הפרטיים, המאויים, הדאגות, צרכי הקיום היותר ירודים. החפץ לרומם את הכלל, את האומה כולה, את כל העולם, את כל ההויה, את הנשמות כולן, את כל החושים, הנטיות, לאחד את כל העולמים, לנצח את המות, להעשיר את חיי החיים ממרומי מקוריותם, כל החפצים ההם וכל מה שלמעלה מהם, בלא פרוד וקצוץ, קבועים בנשמת הכלל, בצורת כנסת ישראל, בדמות דיוקנו של יעקב..
הכרח הוא לפתוח את סגור הגניזה, אור הגנוז מוכרח הוא לשלח קרני אורו להחיות רוח שפלים, אי אפשר להשאר במעמד נורא מצומצם כזה שהעולם עומד עליו.. לכל מגמה עליונה שבעליונות צריכים להשתמש בכל האמצעים ולשלב את כל הדרכים יחד, לזווגם זה עם זה, באופן שכל דרך יוסיף לחברו אומץ וחיים. אמנות ומלאכה, כשרון מסחר ועז אמת, גבורה וחיל, שירה ויופי. תפלה ותורה, אהבה וחסד מלא, ואומץ רוח מלא עז, בהירות דעה ובקרת רחבה ועשירה, ותם לבב באמונה עליונה.. זאת ויותר מזאת היא תמיד צפיתם של גדולי הנשמה. כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם ממשיכים אור חיים עליונים בעסקי החול הללו ומקדשים אותם, בעד כל העולם כולו, וקל וחומר בעד עצמם. וכן הם מרימים את הערך של כל אותם הענינים הקטנים למעלה רוממה גדולה ונשגבה. אלה הישרים, שצרור החיים העליונים הוא עמהם תמיד, ואור עונג קודש ד' הוא מאיר להם בכל עת, כשהם יורדים לדבר דברי חול פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך אור החיים של הקודש הכללי מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים משם את האור ומביאים אותו בדעה והשכל ובגבורת חיי נשמות אל מקום עליון, אשר שם חיי הקדש מאירים בהרחבה, בגלוי ולא בסתר, בזוהר בולט ונוצץ.. מהכל הם שואבים קרני אור ונצוצות חיי קודש מפוזרים, מהכל עושים עטרות חן, למלאות בהם את אור החיים כולו..